אני קול צף. בימין, אבל צף, פריך. מתקשה להחליט למי לתת את קולי. למרות זאת, לפחות שני דברים נהירים לי: איילת שקד צריכה להיות בכנסת הבאה ורצוי מאוד שגם בממשלה הבאה, ובנימין נתניהו הוא ברירת המחדל שלי לראשות הממשלה. שניהם מציגים גיליון הישגים מפואר. שניהם גם סוחבים מאחוריהם שובל ארוך של שגיאות וטעויות.

כשמדובר בשקד - אלה הן בעיקר טעויות פוליטיות גסות. בשדה הפוליטי היא הצליחה לעשות כמעט כל שגיאה אפשרית. שקד אמנם נותרה מחויבת אידיאולוגית לימין והוכיחה זאת במעשים, אלא שהיא זגזגה בשנים האחרונות בין מפלגות, החליפה בתים פוליטיים כמו גרביים, ובעיקר זלזלה בהבטחות ליבה לבוחריה. בנט, ושקד שנגררה אחריו, הכשירו כראש ממשלה את לפיד, איש שמאל שהתפקיד גדול עליו בכמה מידות, והעניקו לגיטימציה לתלות הבלתי מתקבלת על הדעת ברע"מ - מפלגה אנטי־ציונית, שחותרת נגד קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ופועלת למען הפיכתה למדינת כל אזרחיה.

אצל נתניהו הבעיה שונה: ראש הממשלה לשעבר, פנומן רב־כישרונות ועתיר הישגים בתחומי השלום, הכלכלה והקורונה, הוא הרבה דברים, טובים יותר וטובים פחות, אבל דבר אחד הוא לא: נתניהו אינו ימין אידיאולוגי. לכל היותר, ימין פרגמטי. בניגוד לשקד, נתניהו אמנם נותר נאמן למסגרת ולגוש, אבל לא גילה מחויבות אידיאולוגית ליעדי הימין. די להיזכר בהחלטת ממשלתו הראשונה, החלטה 150 הדרקונית שסיבכה לדורות את הליך אישור ההתיישבות היהודית ביו"ש ופגעה בו, או בתמיכתו (נאום בר־אילן) בהקמת מדינה פלשתינית מפורזת.

נתניהו כרת בריתות פוליטיות עם ציפי לבני (שרת המשפטים) ואהוד ברק (שר הביטחון), תמך בתוכנית ההתנתקות האסונית, חתם על הסכמי וואי, פינה את מרבית חברון ושחרר המוני מחבלים עם דם על הידיים בעסקת שליט. במסגרת השיחות שקיים לפני כעשור עם מזכיר המדינה של ארה"ב ג'ון קרי, נתניהו אף היה נכון לוותר על חלקים רחבים מיו"ש. הוא הקפיא בנייה בירושלים וביו"ש (ואחר כך הפשיר אותה), אבל החמצת המאה שלו היא, ללא ספק, אובדן הזדמנות של פעם בדור להחיל ריבונות על 30% משטחי יו"ש ובקעת הירדן.

להכיר בנזק האסטרטגי

נזקיה של שקד, לעומת זאת, שייכים לתחום התודעתי, ויש להם השלכות על ההתנהלות המתריסה והמורדת של חלק מערביי ישראל כיום. היא ובנט עדיין מתקשים להבין איזה נזק הם חוללו בשותפות הפוליטית שלהם עם ח"כים ועם חברי מועצת השורא, שמבקשים לממש את זכות השיבה, שלא פעם מזדהים עם האויב ושרואים בציונות - גזענות, ובהקמת מדינת ישראל אסון.

אין מדובר רק בשבירת טאבו, אלא בליקוי מאורות של ממש. רע"מ ומועצת החכמים שלה ב"פלג הדרומי", שמשתיתים את התנהלותם הכאילו מתונה על "הסכם חודיבייה", אינם יכולים להיות שותף לגיטימי לממשלה ציונית. עבאס עצמו שואב מההסכם ההיסטורי הזה את הלגיטימציה הדתית למהלכיו הפוליטיים.

ההסכם המדובר, נזכיר רק בקצרה, הוא הסכם אי־לוחמה מהמאה השביעית, שהנביא מוחמד חתם עליו עם בני שבט קורייש ממכה, קודם שהפר אותו ביודעין, תקף את השבט וכבש את מכה. עבור מוסלמים רבים כיום, ההסכם הזה הוא שם נרדף לערמומיות ולתכסיסנות לגיטימית, שמותר לנקוט אותה, כאשר הצד המוסלמי מצוי בעמדה נחותה ומוחלשת - אילוץ שמצדיק חתימה על הסכם ארעי בין הצד המוסלמי לבין הצד "הכופר".

גם הטרוריסט הנוכל ערפאת נתלה באותו הסכם כשנדרש להסביר את חתימתו על הסכמי אוסלו, וגם עבאס, לפני הבחירות, קשר עצמו לאותו הסכם תמרון והונאה, ואחריהן הסביר ש"הדרך הטובה ביותר עבור רע"מ היא חציית הגבולות וכניסה למבצרים שנבנו על ידי המנגנונים הישראליים כנגדנו".
שקד, עם זאת - לצד הכשל הזה - מציגה ציונים גבוהים ברמה הביצועית, לכל מי שמחפש ימין אידיאולוגי אמיתי, שאינו נרתע מלחצים, פנימיים או חיצוניים: כשרת המשפטים היא שילבה במערכת, בלי "לשרוף את המועדון", שופטים שמרנים בעלי השקפת עולם לאומית. שקד הדפה לחצים של הפרקליטות לחתום על מסמך הקובע שהנחיות היועמ"ש מחייבות את הממשלה בכל מקרה ובכל תנאי. היא גם הכניסה לפרקטיקה הישראלית ביו"ש שורה של הנחיות שסייעו להתיישבות היהודית שם. שקד הפסיקה את הנוהל המעוות, שלפיו מחלקת הבג"צים קובעת את עמדת המדינה, והכפיפה את עמדת מחלקת הבג"צים לאישור הדרג המדיני (כך, אגב, ניצל היישוב מצפה כרמים).

לשקד היה חלק מרכזי בסיכול התוכנית האמריקנית לפתוח קונסוליה בירושלים עבור הפלשתינים. וכששגריר ארה"ב, טום ניידס, התקשר אליה כדי לשכנע אותה לשנות סיכום פנימי בממשלה ולהפחית את מספר אישורי הבנייה ביו"ש, שקד הודיעה לו שאם לא יירד ממנה היא תפוצץ את הממשלה, וניידס נסוג.

שתי המפלגות של שקד

כשרת הפנים, שקד קידמה את תוכנית הבנייה הסופר־אסטרטגית בעטרות שבצפון ירושלים (שנתניהו הקפיא), ושחררה לבנייה בירושלים שתי שכונות שנתניהו תקע - גבעת השקד ואמת המים התחתונה, וזאת למרות לחץ קשה מצד האמריקנים והשמאל. היא גם סיכלה באמצעות בנט את הסכם התרבות עם האיחוד האירופי שמחרים את תושבי יו"ש, והיא גם מי שבעקיפין עומדת מאחורי פסילת המינוי השערורייתי של מזוז ליו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה. פסילה שהיא תוצר מובהק של השינוי, שיזמה בהרכב שופטי העליון.

הבעיה של שקד כרגע היא שבפועל היא מריצה (שלא ברצונה) שתי מפלגות. האחת, שבסקרים מקבלת כ־2.3% ותומכיה יצביעו ללא תנאי לה ולבית היהודי. השנייה, מפלגת "היינו מצביעים לשקד אם היינו בטוחים שתעבור את אחוז החסימה", שבסקרים מביאה תוצאה דומה.

שקד והבית היהודי יוכלו לצלוח את אחוז החסימה (3.25%) בשלושה תנאים: הראשון - אם יצליחו לשכנע את ציבור "היינו מצביעים שקד אם היינו בטוחים ש...", לא להניח לסקרים לעצב את המציאות ואת הצבעתם, אלא לעצב בעצמם את תוצאות הסקרים ואת המציאות. השני - אם נתניהו יניח לשנאות העבר, יחדל מקמפיין "איילת לא עוברת", ואף יסייע לה לעבור את אחוז החסימה, כפי שסייע לסמוטריץ' במארס 2021.

לנתניהו יש הזדמנות להוכיח שהוא אכן "חוזר עם יותר סובלנות, ענווה, צניעות ופתיחות", כפי שטען לאחרונה, ושאין מדובר באמירה טקטית בלבד מן השפה ולחוץ. הגיע הזמן שנתניהו, שנוטר לשקד איבה לא רציונלית, יניח מאחור את המשקעים האישיים הישנים, ויעזור לשקד לעזור לו להציל את "הגוש" ולהביא את ה־61.

והתנאי השלישי, חלקה של שקד בעסקה, להתיר עוד נדר אחד: אין די בהבטחה להשלים לנתניהו את הגרוש ללירה ל־61 מנדטים. עליה להתחייב בפומבי שגם אם גוש הימין ישיג פחות מ־61 מנדטים, היא לא תלך שוב לממשלה עם גוש השמאל. ללא הבטחה כזאת, אין לכל חרטותיה ערך רב.