ד"ר יערה בנגר אללוף
סוציולוגית והיסטוריונית של רגשות וצרכנות
שימשה עד לאחרונה עמיתת מחקר במרכז להיסטוריה של הרגשות במכון מקס פלאנק לחקר ההתפתחות האנושית, ברלין. מחברת הספר "כלכלת הרגשות של תעשיית הנופש" (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד)
ד"ר יערה בנגר אללוף, אנחנו בתקופת החגים, תקופה שבה ישראלים רבים אוהבים לנפוש ולבלות. אלא שלא אחת אנחנו נוטים להתאכזב מהחופשות שלנו, או לכל הפחות – חותרים בסיום כל חופשה אל עבר החופשה הבאה אחריה. האם את סבורה שהחלום על חופשה הוא בעצם אשליה בלבד?
"החלום על חופשה רחוק מלהיות אשליה, וזה בדיוק מה שהופך את תעשיית הנופש לנושא כל כך מעניין. הצורך של נשים וגברים בחופשה הוא ממשי וכך גם הציפייה לקראת החופשה, החוויה במהלכה והזיכרונות אחריה. השאלה שהעסיקה אותי היא דווקא הממשות הזאת – איך אפשר להסביר שאחת התעשיות הרווחיות ביותר בכלכלה העולמית מספקת מוצר שהוא למעשה חוויה רגשית? כשמתבוננים בהיסטוריה של פנאי ושל מסעות בטבע או רחצה בים, מתבהר כמה הדימויים של חופשה שנפוצים בחברה המערבית המודרנית הם בכלל לא מובנים מאליהם".
הרי במשך אלפי שנים עבודה היתה צמודה ללוח השנה, למזג האוויר ולשעות היום. כל המושג של זמן פנוי היה שונה.
"ותוסיף לכך שהחוויה של האדם בטבע היתה אחרת, גם כי הגישה הפיזית למקומות רחוקים היתה הרבה יותר מוגבלת, אבל גם כי איתני הטבע נקשרו בהשתאות דתית ולא מעט גם באסונות. תיירות נופש כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא לא תופעה על־זמנית, אלא מוסד תרבותי שנוצר בהקשר היסטורי ספציפי. לאורך התהליך הזה התרחשו שינויים מוחשיים כמו עיור, תיעוש, התפתחות התחבורה והקמת בתי מלון, אבל גם שינויים מופשטים יותר אבל מהותיים לא פחות".
למשל?
"למשל התרופפות הקשר שבין העולם הנפשי והרגשי לתחומי הדת והמוסר, לטובת רתימת הרגשות למדע. כתוצאה מכך, אנשים החלו להמשיג את עצמם ואת החוויות שלהם במונחים שלא היו קיימים לפני כן. אין פה שאלה של טוב או רע, אלא תיאור של תהליך היסטורי וסוציולוגי, שגם הוא, כמובן, מוגבל בעיקר לחברות קפיטליסטיות ולבנות.
"הדיבור על תרבות הצריכה במונחי 'אשליה' או 'צרכים כוזבים' מפספס שאלות מאוד חשובות, והתמונה מצטיירת כמורכבת: רגשות הם המוצר עצמו והופכים להיות חלק מאיתנו. יש לחשוב ברצינות לא רק על תרבות הצריכה, אלא גם על המשמעות של מושגים כמו נפש ואותנטיות, בחברה שבה מתקיים קשר עמוק בין קפיטליזם ורגשות ובין כלכלה ופסיכולוגיה.
"הנושא של מוצרי רגש נחקר לראשונה על ידי קבוצת מחקר בהנחייתה של פרופ' אווה אילוז במרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים. אחרי שהשתתפתי בקבוצה הזו, במחקר ספציפי על ריזורטים של קלאב־מד, החלטתי לצלול להיסטוריה של הרגשות ותעשיית הנופש, שנולדה, כך התברר לי, דווקא בחופים האפורים של אנגליה הוויקטוריאנית".
עוד נגיע גם לאנגליה. אבל לפני כן, את מתארת קשר הדוק בין החופשות שלנו לרגשות שלנו. האם ניתן להכניס למשוואה הזאת גם רגש של אכזבה? כלומר, האם על פי רוב, אנחנו נוטים להתאכזב מהחופשות שלנו?
"זאת שאלה טריקית כי חופשה היא מוצר מורכב, וגם משום שהאכזבה פועלת ברמות שונות. לצורך המחקר קראתי, בין היתר, מאות חוות דעת מחופשות בקלאב־מד, וברוב המקרים החוויה הרגשית בחופשה מוזכרת כהצלחה. יש מי שמתלוננים על השירות, על גודל הבריכה, על רמת הניקיון או על התנהגות נופשים אחרים. הדברים האלה מובאים כגורמים שפגמו בחוויה הרגשית. לכן ביקורות שליליות היו לי חשובות במחקר - הן נוטות לחשוף את המנגנון כפי שהצרכן מבין אותו: מה הציפיות ומה הכשיל את הטרנספורמציה הרגשית.
"אבל יש רמה אחרת של אכזבה, שנוצרת לא בגלל פגם בחופשה המסוימת, אלא מתוך התבוננות על המנגנון כולו. אלפי המדריכים הטיפוליים שנגישים ברשת להתמודדות עם 'דיכאון אחרי חופשה' ו'הדכדוך של אחרי החגים' הם ביטוי לאכזבה הזו. ביטוי אחר הוא יצירות ביקורתיות וסאטיריות, כמו המסה 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' שכתב דיוויד פוסטר וואלאס על אודות שיט־תענוגות, או הסדרה 'הלוטוס הלבן' של מייק וייט על אורחי אתר נופש יוקרתי.
"כמעט אותו מבט סרקסטי על אתרי נופש, וביקורת דומה על חברה שכלאה את עצמה במעגל של עבודה־חופשה־עבודה, מופיע בעיתונות ובספרות הפופולרית באנגליה כבר ב־1870. לא יודעת אם זה מנחם או לא".
לגנות בילויים ושעשועים
את מתארת את המבט הסרקסטי על אתרי הנופש שהופיע כבר ב־1870 באנגליה. אבל היכן מתחילה היסטוריית החופשה האנושית הכרוכה בשלוות נפש?
"זמן מנוחה שאינו מוקדש לעבודה, חגים דתיים, מסעות, מִשְׁתים, רחצה במעיינות - אלה דברים שהתקיימו בצורות שונות בקרב תרבויות אנושיות מגוונות לאורך אלפי שנים. לעומת זאת, נופש כפי שאנחנו מבינים אותו היום, הוא תופעה שהחלה להתפתח רק לקראת סוף המאה ה־19 במערב אירופה. שני המאפיינים המהותיים של התופעה הזו הם המניע הרגשי והמסגרת הצרכנית, זאת בניגוד למשל למניע הדתי של עלייה לרגל".
ומתי נכנסים לתמונה אתרי הנופש, הריזורטים?
"המהפכה התעשייתית הובילה לשליטה גוברת בזמן העבודה ובמועדי הפנאי של העובדים. זה אולי מפתיע, אבל במאה ה־18 עובדים בבריטניה בפרט, ובמערב אירופה בכלל, עבדו משמעותית פחות שעות מאשר באמצע המאה ה־19 ונהנו מיותר ימי חופשה, שנגזרו מהדת ומהמסורות המקומיות. המעבר לערים ניתק רבים מהקהילות המקוריות שלהם ומעיסוקי הפנאי המסורתיים; המיכון והחשמל אפשרו לבעלי המפעלים להאריך את שעות העבודה, ולאט־לאט עובדים החלו למחות.
"בשלב הזה גם החלו להתגבש איגודי עובדים, שדרשו בין היתר הגבלה של שעות העבודה ומיסוד ימי חופשה. המאבק הזה הוביל לחקיקה של סדרת חוקים ראשונה מסוגה בעולם, שהבטיחה לכל עובד ועובדת מספר ימי חופשה קבועים בשנה וחופשה שנתית ארוכה".
אבל עם הינתן זמן פנוי לעובדים, התעוררה שאלה חדשה: מה הם בעצם יעשו בזמן הזה?
"בחברה שנשלטה על ידי קווי מוסר נוקשים של האריסטוקרטיה והבורגנות הגבוהה, שאלת תרבות הפנאי של המעמדות העובדים הפכה לסוגיה סוערת. הרבה פעילויות עממיות, כמו מרוצים, הימורים ושתיית אלכוהול נאסרו, ומוסדות התרבות שנתפסו כלגיטימיים, כמו מועדוני ספרים או אולמות קונצרטים, לא היו פתוחים עבור המעמדות הנמוכים.
"השילוב של תפיסות מוסריות שגינו את צורות הבילוי והשעשוע של העובדים, יחד עם השאיפה של בעלי ההון שהעובדים שלהם יהיו כמה שיותר יעילים, היו גורם מרכזי שאפשר את עליית תרבות הנופש המודרנית, והריזורטים בתוכה".
סדר יום נוקשה בריזורט
בואי נדבר על סוגיה מעניינת נוספת: ההבדל בין זמן מנוחה שנועד להתאוששות לבין חופשה שמכוונת לשינוי רגשי של ממש.
"רוב חוקרי התיירות רואים בתרבות הנופש המודרנית תוצר של נסיגה מהדגש הגופני של בתי המרחץ האריסטוקרטיים והחלפתו בתרבות עממית של שעשוע והנאה. אבל המחקרים האלה לא הצליחו להסביר למה ואיך עלה השיח הרגשי, ולמה חוף הים, בתי מרחץ וספא - שהיו בזמנו אתרים רפואיים שבהם נעשו טיפולים לא נעימים בכלל - למה אותם מקומות בדיוק הפכו לאתרי נופש, שעשוע ומרגוע.
"ההתבוננות בעליית ה־sea side resort באנגליה הוויקטוריאנית, שם נולד אתר הנופש ותיירות ההמונים, מארבע נקודות מבט שמופיעות בספרי - רפואית־רגשית, פוליטית, המוצר והחוויה הצרכנית - חושפת את ההשפעה העצומה שהיתה להופעת הפסיכולוגיה כדיסציפלינה על זכויות עובדים, על תעשיית הפנאי ובעיקר על האופן שבו אנשים מבינים את הצרכים שלהם ומגיעים לשינוי רגשי, כפי שציינת".
אבל עומס בעבודה וקשיים למיניהם היו קיימים גם לפני המהפכה התעשייתית, וכניסת הפסיכולוגיה כדיסציפלינה.
"רק שהאופן שבו אנשים המשיגו את הקשיים ומקורות הכוח היה שונה. התנ"ך מלא סיפורים על תשובה, אמונה וקיום מצוות כתגובה לשלל אסונות. החיים של איכר בימי הביניים לא היו קלים יותר משל אנליסט בחברת הייטק, אבל עד סוף המאה ה־19 לא היו קיימים מושגים כמו עבודת יתר, סטרס, שחיקה וגם לא דיכאון וחרדה".
את סבורה שהמסגור של רגשות כסוגיה רפואית, לכאורה ניטרלית ואוניברסלית, הוא אחד התהליכים בעלי ההשפעה העמוקה ביותר על החברה המודרנית.
"אחת ההשלכות של השיח הפסיכולוגי היא השלמה עם הסדר החברתי והעברת האחריות על כשלים או ייסורים אל האדם הפרטי. תעשיית הנופש היא אחת הדוגמאות לאופן שבו זה קורה.
"התיעוש, העיור ודפוסי העבודה המודרניים יצרו תנאי חיים בלתי נסבלים. הקשיים הללו הובילו להתארגנויות פוליטיות שדרשו לשנות את יחסי הכוח וחלוקת המשאבים בחברה. במקביל, הפסיכולוגיה מסגרה את הקשיים הללו כפתולוגיה רגשית שניתן לרפא בקלות יחסית: באמצעות שינוי המצב הרגשי. לראשונה, חוויות רגשיות חיוביות הומשגו כטיפוליות. מנוחה, עליצות ושעשוע כבר לא נתפסו כסימן לעצלות או למוסריות ירודה, אלא פרקטיקה לגיטימית ורצויה.
"אתרי הנופש הראשונים מוקמו בחופים ובבתי מרחץ. עד המאה ה־19 אלה היו מקומות טיפוליים שנשלטו על ידי צוותים רפואיים ושהיה בהם סדר יום נוקשה. הפסיכולוגיזציה של החופשה מחוץ לעיר נתנה למחוקקים סיבה מדעית לכאורה להעניק לעובדים ימי חופשה ואפשרה לריזורטים לספק חוויה רגשית. הפרסומות שונו בהתאם, מגרשי ספורט ואולמות ריקודים שולבו בכל ריזורט, הותרה רחצה משותפת לשם הכיף, ולא כטיפול פרטני מבוקר, והמבקרים יכלו לרכוש גלויות כדי לתעד ולזכור את החוויה".
ההתפטרות כבר לא שקטה
מאז, אתרי הנופש התפתחו לא מעט.
"אבל לא השתנו במהותם. גם המחיר של שימור המצב הקיים לא השתנה. להפך, יותר ויותר אנשים חיים בתוך מעגל האימים של סטרס־נופש־סטרס, והנזקים האקולוגיים והחברתיים שמייצרת תעשיית התיירות רק נעשים חמורים יותר".
מעגל האימים הזה קשור גם למיתוסים שהתרבות שלנו אימצה סביב חופשה – כלומר שהיא הפתרון ללחץ ולשחיקה.
"אבל התעשייה הולכת וגדלה וכך גם רמות החרדה והסטרס. תיירות נופש נראית כקלילה ומרעננת, אבל היא מחוברת לכמה יסודות רציניים: זמן, מרחב ורגש. התעשייה הזו התפתחה מתוך סדר חברתי־כלכלי, שקבע הבחנה בין עבודה ופנאי, שמגדיר כמה מחיינו נקדיש לעצמנו, למשפחה ולקהילה, וכמה נקדיש לעבודה.
"התעשייה הזו מבוססת על ההנחה שיעשה לנו טוב להעתיק את עצמנו למרחב אחר לזמן מוגבל, אבל בפועל היא פוגעת, כאמור, בחברה שבארצות היעד - למשל, דחיקת התושבים המקוריים מהערים או מחיקה של תרבויות מקומיות; ועושה נזק עצום לסביבה - החרבת רצועות חוף, קטיעת בתי גידול של בעלי חיים וצמחים, וזיהום אוויר שנגרם על ידי מטוסים ואוניות".
אבל הנזק לא משנה את השורה התחתונה: אנשים בסך הכל רוצים ליהנות, לעשות הפסקה קצרה מאורח החיים התובעני שלהם ולצבור כוחות מחודשים.
"הרעיון של 'שינוי באורח חיים' הוא חלק מהבעיה. הפתרון קשור בסדר החברתי ולא בוויסות רגשי אינדיבידואלי. במילים אחרות: הפתרון צריך להיות פוליטי. זו לא שאלה מפלגתית, אלא שאלה של עמדה מוסרית ביחס לטובת הכלל. הסיפור של תעשיית הנופש הוא דוגמה קטנה לכך שמחקר היסטורי לא נועד רק לשחזר תמונה של העבר, אלא לעזור לנו להבין איך צמחו תופעות שנראות לנו היום טבעיות, נצחיות או ניטרליות. מרגע שחושפים את המנגנון, יותר קל גם לתקן".
למרות המבט הביקורתי על תעשיית החופשות והתיירות, האם את מצליחה לזהות ניצנים של תיקון בחופשות שלנו, במקומות העבודה?
"הריחוק החברתי והקורונה הגבירו את הכמיהה לחופשה, אבל ניתן לראות גם תמורות חשובות: תופעת 'ההתפטרות השקטה' היא למעשה אנשים שמנסחים מערכת אחרת של יחסי עבודה ופנאי. הם נפגעו כלכלית בקורונה, ודורשים כעת רווחה ויציבות. כתוצאה מכך, אנחנו רואים עלייה היסטורית בהתאגדות עובדים וברווחי ההתאגדות. אם המגמה הזו תימשך, לצד הכרה בנזקים האקלימיים והחברתיים של התיירות, אפשר לצפות לשינויים דרמטיים בענף הנופש. בעוד עשור או שניים, גם אם צורת החופשה תישאר דומה, אני מקווה שהמוטיבציה ליציאה אליה תשתנה, כי תרבות הנופש מעידה על כך שהשגרה של הרבה אנשים מזיקה להם. אין סיבה להשלים עם מציאות כזאת".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il