נתניהו מציג: זיכרון סלקטיבי

ביבי, זה לא אותו דבר?כלי התקשורת חוזרים ומשדרים את מה שאמר בנימין נתניהו על ראש הממשלה ב־2008, אהוד אולמרט, על כך שמי שמחזיק בתפקיד זה ונחקר בחשדות לפלילים חייב להתפטר. בכל השנים הללו, מאז החלו לחקור את נתניהו בתיקים השונים, דרך ההחלטה להעמידו לדין ועד משפטו, מבקשים ממנו כלי התקשורת להסביר מדוע דינו שונה מדין אולמרט ואיך זה שהוא איננו מתפטר, למרות דרישתו הברורה וההגיונית כל כך מקודמו. נתניהו פוטר את שואליו בתנועת יד מזלזלת, ואומר שמדובר במצב שונה לחלוטין.

אבל הדבר השונה היחיד הוא שאולמרט התפטר עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום, ונתניהו לא התפטר גם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום והחל משפטו. תגובת נתניהו על נאום רה"מ יאיר לפיד באו"ם, שבו הביע האחרון תמיכה בפתרון שתי המדינות, היתה מדהימה לא פחות. אחרי הכל, כמי שמבין משהו בתקשורת, היה עליו לזכור כי הארכיונים מלאים בהתבטאויותיו התומכות בפתרון זה ומביעות נכונות לראות מדינה פלשתינית מפורזת לצד ישראל.

אילו היה זה רק נאום בר־אילן המפורסם שלו מ־2009, יכול היה לומר שעברו מאז כבר שנות בר־מצווה, והוא מתחרט כי גילה שאין פרטנר, או שמדינה פלשתינית היא סכנה ביטחונית; אילו היה זה רק בהופעותיו השנתיות באו"ם, כולל זו ב־2016, ואשר בה היו דבריו ברורים עוד יותר מלפיד בשבוע שעבר - אפשר היה לומר שבינתיים נחתמו הסכמי אברהם, והוא "גילה" שאפשר, בכלל, לעשות שלום תמורת שלום ולא לוותר על אף שעל (בעיקר עם מדינות שאין לנו איתן לא גבול ולא מחלוקת טריטוריאלית).

אלא שרק בינואר אשתקד, כאשר הוצגה תוכנית טראמפ, טרח נתניהו לטוס למענה לבית הלבן ולהודות לנשיא האמריקני לשעבר על התוכנית לחלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, שאחת מהן היא מדינה פלשתינית על שטח השווה ל־84 אחוזים מן הגדה המערבית.

כשנשאלו מקורביו איך יכול להיות שהוא יוצא חוצץ כנגד רעיון שבו תמך רק תמול־שלשום, השיב כי הצליח, לכאורה, להסיר את המדינה הפלשתינית מסדר היום, וכי זו טעות קשה להחזיר את הנושא. זו תשובה מגוחכת שאין בה כדי לפתור את הבעיה המרכזית שבפניה עומדת המדינה היהודית־דמוקרטית: הבעיה הדמוגרפית.

בזכות הדנ"א.רוב התינוקות שנפטרו לאחר שהגיעו עם משפחותיהם ארצה בעשור הראשון למדינה, היו ממוצא תימני. כשהמשפחות נחשפו לעובדה הזו, הן חשדו כי מדובר בקשירת קשר להעלים את התינוקות הללו ולמוסרם למשפחות חשוכות ילדים, אם בשל בצע כסף ואם מטעמים אחרים כמו הרצון להעניק לשרידי השואה נחמה. הוועדות הרבות שהוקמו מאז שנות ה־50 (ובעיקר מאז 1966, כאשר המשפחות השכולות קיבלו צווי גיוס עבור בניהן שנעלמו) העריכו כי מדובר בפטירת תינוקות, שרישומה לא נעשה באופן מסודר במבוקה ומבולקה של קליטת המוני העולים.

אלא שהפצע נותר פתוח, ואנשים לא מעטים האמינו בכך שתינוקות תימנים נלקחו מהוריהם בתואנה שנפטרו. אחרים לא לחמו כנגד שמועות החטיפה, והן הפכו כמעט ל"בון טון", אף שבעיני רבים הן נראו תוצאה של דמיון עשיר מדי.

ואז הגיע הדנ"א, וחלק מן המשפחות ביקשו לפתוח את קברי הילדים כדי לבדוק אם הם אכן קבורים בהם. ביניהן היתה משפחת התינוק יוסף מלמד, שאמצעי התקשורת ליוו אותה במאבקה להוכיח כי הילד נחטף, ומי שקבור מתחת למצבה איננו הוא. הקבר נפתח, והנה יוסף קבור בו.

פרשת ילדי תימן לא הסתיימה עם אישור זהותו של התינוק יוסף. תמיד יהיו כאלה שיאמינו בכל ליבם בקונספירציה, וגם יוסיפו לה ניחוחות פוליטיים על כך שדוד בן־גוריון היה זה שעמד מאחורי ה"חטיפות" של ילדי תימן. אבל יכול להיות שהביטחון המוחלט של נושאי דגל הפרשה הזו יתערער במקצת.