רפסודיה יהודית־בוהמית: האנטישמיות בעולם, והספרים שהוציא - טננבום פותח את הפה

יום שטוף שמש אחד, מסוג הימים המוכנים ומזומנים להפתעות, אני מקבל מייל מאווה ילדיזובה, אישה שאיני מכיר. אווה שואלת אם אהיה מעוניין לבוא לפסטיבל יהודי בשם "שְׁטֶעטְל" שיתקיים בברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה.

לא מזמן סיימתי שהות של כשנה באזור מאה שערים בירושלים, ואני אומר לעצמי: שטעטל יכול להיות שידוך טוב למאה שערים. ומייד אני אומר לאווה: אגיע בשמחה.

אין לי מושג איך מבטאים את שם העיר הזאת, ברנו: מבחינה פונטית, ברור שחסרה שם תנועה, אבל זה לגמרי בסדר מבחינתי. גם עברית וערבית הן שפות לקויות־תנועה ואני אוהב אותן גם ככה. השאלה היא איך מגיעים לברנו? אומרים לי שהכי טוב להגיע לשם דרך וינה. טורקיש איירליינס, שהיא חברת התעופה המועדפת עלי, טסה לווינה דרך איסטנבול, ואני ניגש מייד לקנות כרטיס. בתהליך ההזמנה שואלים אותי אם אני מעוניין במנה מיוחדת. ברור שאני מעוניין. אפשר לבחור, בין השאר, כשר וחלאל. כשר היה לי בשפע בירושלים, אז אני מזמין חלאל. נשמע טוב, לא? לצערי, דקות אחרי ההזמנה אני מקבל הודעה: אין חלאל.

אין אז אין. הצבי ישראל על במותיך חלאל.

אני עולה על המטוס ומתיישב. כשמתחילים לחלק את המנות, אני שם לב שנוסעים בצידו השני של המעבר מקבלים ארוחות כשרות. מתברר שלטורקיש איירליינס יש ארוחות כשרות אבל לא חלאל. הטורקים האלה, אני מסיק במהירות, חייבים להיות הפילוֹשֵמים הגדולים בעולם. הנה מוסלמים שמגישים לכם בשמחה מנות כשרות אבל לא חלאל. מה זה אם לא ימות המשיח?

על בטן ריקה אני נוחת סוף־סוף בברנו, שם מקדמת את פניי אווה, שמתגלה כגברת מקסימה ומלאת חיים. היא מסיעה אותי למלון רויאל ריץ במרכז העיר ומספרת שהזמינה עבורי "את החדר שבו היה מתארח ואצלב האוול כששהה בברנו".

כשהגעתי לפני יותר משנה למלון צפניה שבו התאכסנתי בירושלים, אמרו לי שבאכסניה ההיא ממש שהה לפני שנים האדמו"ר מסאטמר, ר' יואליש טייטלבוים. ר' יואליש, החרדי האנטי־ציוני הבולט בתקופתו, ניצל את שהותו במלון צפניה כדי לומר למנהיגים יהודים שבאו לבקרו ש"בביאת המשיח ייחרב כל מה שבונים כעת בארץ ישראל", ועל כן לא צריך לבנות כלום בישראל עד אז. ואצלב האוול, שהיה גוי למהדרין, מחזאי מפורסם והנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית, הוא האיש שבגללו, כך אומרים לי, הפכה צ'כיה לגדולת התומכות בישראל בכלל, וביהודים בפרט, באירופה כולה.

ואני, בר מזל שכמותי, עובר ממיטה למיטה, ממיטתו של ר' יואליש למיטתו של ואצלב, חוויה פסיכוטית, במיוחד כשבטני ריקה.

ויהי ערב ויהי בוקר, ויום שישי מפציע.

אוי, שישי בבוקר במאה שערים, איזו חוויה נהדרת זו היתה! בכל פינת רחוב יכולתי להשיג חלות מכל הסוגים והמינים, כולל אלה של מאפיית ויז'ניץ. ומה אקנה כאן לכבוד שבת בעיר הזאת, עיר של גויים?

אני יוצא בכל מקרה לחפש.

הבטן שלי שרה הללויה

הופה! אני לא מאמין למראה עיניי! בורא כל העולמים - חלות אני רואה. בברנו?! האם חסידי סאטמר עברו לברנו במנוסתם מישראל הנחרבת?

רק שהחלות האלה, תקשיבו טוב עכשיו, לא נקראות חלות. כאן קוראים להן, ישמור האל, "לחמניות כריסמס".

אנו, היהודים, הבאנו לעולם את ישו, ובעקיפין את חג המולד (על בלאק פריידיי אני לא סגור). אבל השאלה האמיתית היא: מי המציא את החלות, אנחנו או הם?

אני קונה לעצמי חלה.

הרשו לי לשתף אתכם כאן, ומותר לכם לצטט אותי: זאת החלה הטעימה ביותר שבאה אל פי מעולם. בטני, האמינו או לא, שרה ורוקדת הללויה.

עם חלות כאלה, פלא שרץ פה פסטיבל בשם "שטעטל"?

אווה, יהודייה סופר־אנרגטית, בילתה את שנותיה הראשונות כצ'כית גאה ואתיאיסטית אדוקה. היא נולדה יהודייה, אך רק לאחרונה החלה היהדות לקבל משמעות עבורה. בשנים האחרונות היא מה שנקרא "מתקרבת", וזה כולל אחריות בלעדית להפקת פסטיבל השטעטל. זה הבייבי שלה, ולמרות העובדה שזוהי שנתו הראשונה של הפסטיבל, היא הצליחה להביא לכאן יהודים מכל העולם וגם מרחבי צ'כיה. וזו רק ההתחלה.

פסטיבל השטעטל ייפתח היום באופן חגיגי בווילה המלכותית "לֵב בֶּר", שהיתה שייכת פעם ליהודי עשיר בשם זה עד שהולאמה על ידי השלטון בצ'כיה.

"בעלי יאסוף אותך מהמלון לווילה", אני מקבל הודעה מאווה. ואכן, מוּראט בעלה מגיע בדיוק בזמן עם פורד שחורה וגדולה כדי לאסוף אותי מהמיטה של ואצלב.

מוראט, שנראה כמו יהודי־טורקי, הוא איש עסקים, "אבל במהלך הפסטיבל אני הנהג. אווה מסנג'רת אותי לאסוף אנשים מכאן לשם, ומשם לכאן". נהג אוּבֶּר, בקיצור. יהודי־טורקי על ההגה.

אנחנו מגיעים כמה דקות לפני אירוע הפתיחה של הפסטיבל, ואני בוהה סביבי. 50 או 60 איש, ואין לי מושג מי הם. האם הם אנשי חלוֹת שבת או אנשי לחמניות כריסמס? האם הם היהודים של ר' יואליש או הגויים של הנשיא ואצלב? אין לי מושג.

כאן בצ'כיה, הרשו לי לשתף אתכם, לא קל לדעת מיהו יהודי ומי לא. הגויים בחבל ארץ זה, מישהו אומר לי, הם יהודים לא פחות מאברהם אבינו.

פיטר מנדל, איש עסקים יהודי יליד ברנו המתגורר בפראג, נוהג בוולוו גדולה ונוצצת שעולה, לדעתי, לא פחות משתי וילות.

"רוב הצ'כים הם פילושמים", הוא אומר לי. כלומר, ההפך מאנטישמים.

למה? "התשובה הכנה: אני לא יודע. אבל משלוח הנשק הראשון שקיבלה ישראל במלחמת העצמאות, למשל, היה נשק שיוצר בברנו".

פיטר מתעמק קצת בשאלה ואז מוסיף: "תנועת ההוסיטים, חסידי הרפורמטור הצ'כי יאן הוס, נלחמה נגד האפיפיור כבר לפני 500 שנה. המסורת הצ'כית היא אתיאיזם, וצ'כיה היא המדינה האתיאיסטית ביותר באירופה".

ואולי, הוא מסביר לי, זו הסיבה לכך שהעם הצ'כי הרבה יותר ידידותי ליהודים משאר עמי אירופה. מה הקשר? אני שואל אותו. "כשאני אומר 'אתיאיסט' אני לא מתכוון לאנשים חסרי אמונה. כוונתי היא שהעם הצ'כי לא מתיישר לפי הכנסייה. כנסיות מלמדות לשנוא יהודים. אז הצ'כים הם אתיאיסטים ביחס לכנסייה, אבל באלוהים הם מאמינים", הוא עונה לי, כאילו היה פילוסוף ידוע.

אגב, הצ'כים לא תמיד היו אוהבי יהודים. "מ־1400 עד 1848 אסור היה ליהודים לגור בערי הארץ הזו, למעט בפראג, שם הם נחשבו כ'רכוש המלך'", הוא מוסיף.

בימים אלה, כמובן, היהודים אינם רכושו של אף אחד. להפך, כולם רוצים בקרבתם ואוהבים אותם, כך אומר פיטר.

היה טוב, עולה המחשבה בליבי, לו הרבנות הראשית בישראל היתה אוהבת את יהודי צ'כיה כפי שה"אתיאיסטים" אוהבים אותם כאן.

רבנית גויה ומחזור לשבת

אני מכיר זוג בארץ הזאת (אל תגידו להם אף פעם שהזכרתי אותם), שהבעל יהודי־ישראלי והאישה צ'כית. היא התגיירה, והיא שומרת מצוות בדבקות גדולה יותר מרוב היהודים שפגשתי מעודי. האישה הזאת יכולה להיות רבנית סאטמרית בעולם הזה ובעולם הבא, אבל רק רב לא מוסמך על ידי הרבנות היה מוכן לגייר אותה. למה? כי בעלה אינו מאמין בתחיית המתים. הוא מוכן לשמור שבת, לצום ביום כיפור, לאכול כשר בלבד, ואפילו ללכת לבית הכנסת, אבל תחיית המתים - זה לא. רבני אירופה האורתודוקסים, בהסכמה עם אלה שבישראל, לא יגיירו את אשתו. אלא אם כן היא תתגרש מבעלה היהודי. לא מוזר לכם?

הביטו באנשים כאן ליד הווילה. הנה גבר, לבוש חולצה ורודה וכובע לבן, והוא אומר לי שהוא ראש כולל בירושלים. לו היה נולד גוי, שום רב בישראל לא היה מגייר אותו עם המלתחה הזאת, אבל עכשיו הוא ראש כולל.

איך מבטאים את המילה ברנו, אני שואל גברת צעירה שאביה יהודי ואִמהּ לא. "בֶּרְנוֹ", היא עונה.

שמעתי אנשים מבטאים את זה בְּרוּנוֹ, אני אומר לה. "כן, ככה מבטאים את זה", היא אומרת.

רגע, גברתי: מבטאים בֶּרְנוֹ או בְּרוּנוֹ? "גם וגם", היא עונה בלי להניד עפעף. הגברת הזאת, כפי שאתם יכולים להסיק בעצמכם, היא יהודייה לא פחות מאלוהים, אבל אף רב אורתודוקסי לא היה מגייר אותה כי היא יהודייה פחות מדי, ואף רב רפורמי לא היה מסתכל עליה כי היא יהודייה יותר מדי.

כמה צ'כים מהנוכחים כאן הם יהודים? אני מתעניין אצל הרב של ברנו, הרב מנשה קלימנט. "50 אחוז", הוא אומר. אדם אחר, רחוק מלהיות רב, אומר לי שיש כאן אולי שני יהודים־צ'כים בסך הכל. במילים אחרות: בקהל פה יש שניים או 30 יהודים. הרב, שאומר לי שהוא אורתודוקסי, מעיד שבסך הכל חיים בברנו בין שישה לעשרה יהודים אורתודוקסים. וכמה יהודים יש בברנו בסך הכל? בסביבות 330, אומר הרב קלימנט. ובצ'כיה כולה? בפראג 1,600, אומר הרב קרול אפרים סידון, רבה הראשי של צ'כיה, והמספר הכולל של היהודים במדינה הוא כ־3,000.

יהיה המספר אשר יהיה, פסטיבל השטעטל עומד להתחיל.

אורחים זרים, גויים מקומיים, שני רבנים, נשיא הקהילה היהודית של ברנו, אני, אווה ומוראט נוכחים במעמד.

נשיא הקהילה היהודית של ברנו, יאכים קנארק, עולה על הדוכן ומטיף ליהודים הנוכחים על "גיווּן". איך משיגים "גיוון" עם שני יהודים? כמה מגוון זה כבר יכול להיות? אני לא יודע, אבל המילה נשמעת פוליטיקלי קורקט, וזה מצלצל טוב.

לאחר דרשת נשיא הקהילה עולה לבמה אישה, והיא מדברת צ'כית במבטא ישראלי כבד. מדובר בשגרירת ישראל בצ'כיה, והיא אומרת לי שהיא לא תדבר איתי כי אני עיתונאי.

הוד מעלתה מלווה בשני אנשי השירות החשאי הצ'כי. אם אשאל אותה שאלה, הם ישלחו אותי בחזרה לטורקיש איירליינס, איפה שאין חלות.

אחרי קבלת הפנים אנחנו נכנסים לווילה כדי להשתתף באירוע האמנותי הראשון: מחזה.

"בחורות יהודיות יפות"

המחזה, שמבוסס על סיפור שנכתב על ידי יהודייה־בריטית שהיא הכל חוץ מסופרת, מתרחש במלחמת העולם השנייה. מדובר בערב שבת, כך נראה, והשחקניות הצעירות על הבמה מדליקות נרות שבת. פתאום מופיע על הבמה מחזור וגם חופה. ואז, לפני שהסופרת מצליחה להכניס לשם גם גפילטע פיש, נשמעות צפירות עולות ויורדות, מכל עבר שריקות פגזים, ונאצים שורצים בכל פינה. באורח נס, למרות הבלאגן ומספר ההרוגים הבלתי ידוע, כמה ספרי קודש שורדים. לכבוד אחד מהם, מחזור שהיה שייך פעם לסבהּ של ה"סופרת" היהודייה מבריטניה, נכתב המחזה הזה.

אף שאני מחזיק בידי את הגרסה האנגלית של המחזה, אני לא מצליח להחזיק ראש. הדבר היחיד שאני לומד כאן הוא זה:"מחזור" הוא משורש חז"ר, כי החגים היהודיים חוזרים מדי שנה. כפי שאתם בוודאי יודעים, חגי הגויים אינם חוזרים מדי שנה ולכן אין בנמצא מחזור לחג המולד. גם לא במאפייה של ויז'ניץ.

איך הגענו משבת לחג ולחופה? בבריטניה לא מקפידים על דקויות, אני מניח.

"הן בחורות יהודיות יפות", אומר לי בעלה של הסופרת במבטא בריטי מרהיב, כשהוא בוהה בשחקניות.

האם הן באמת יהודיות?

אני ניגש אליהן ושואל אותן אם הן יהודיות. "לא", הן אומרות. אבל אחת מהן, שעזבה לפני רגע, היא "חצי יהודייה־צ'כית וחצי מוסלמית־טורקייה".

הייתכן, אני שואל את עצמי, שהחצי־יהודייה־חצי־מוסלמית היא לא אחרת מאשר בתם של אווה ומוראט? מוראט, מתגנבת המחשבה לראשי, אינו נהג אוּבֶּר יהודי־טורקי אלא נהג אוּבֶּר מוסלמי־טורקי.

אוי וויי. האם עולמנו מתחיל להיחרב כפי שניבא ר' יואליש?

אחרי המחזה מגישים בחוץ אוכל ויין. בין האורחים אני מבחין פתאום בחבורה של דוברי אנגלית. מאיפה אתם? אני שואל אותם. "אנחנו מקנדה ומאוסטרליה. זהו ביקורנו הראשון בצ'כיה", אומר אחד מהם, "והגענו לכאן במיוחד כדי להשתתף בפסטיבל".

הגעתם עד לכאן כדי לראות גויות מדליקות נרות שבת כשבידיהן מחזור? "נו, טוב, לא בדיוק". אז למה אתם כאן? "מחר, במסגרת הפסטיבל, תהיה לנו הזדמנות לראות את הבית שסבא שלנו גר בו בילדותו". עשיתם את כל הדרך מאוסטרליה ומקנדה כדי לראות את הבית שהסבא שלכם גר בו כשהיה קטן? "כן, אנחנו רוצים להתחבר לעבר".

מתכוננים במקרה לתבוע בעלות על הבית…? כאן הם נותנים לי תשובות שלא היו מביישות את גדולי הלמדנים בישיבות ליטא. כן ולא, בו בזמן. גם וגם. בֶּרנו ובְּרונו.

למוראט, המספר לי שבתו היא אחת השחקניות, אין שום תביעת בעלות על וילה כלשהי, והוא לוקח אותי לראות וילה אחרת, וילה טוגנדהט, מבנה מפואר עתיר חדרים בסגנון באוהאוס.

"ג'אז? מוזיקה יהודית טהורה"

כמו וילות רבות אחרות באזור, וילה טוגנדהט היתה שייכת פעם ליהודי עשיר. היהודי נשלח לאושוויץ, ולאחר המלחמה השתלטה המפלגה הקומוניסטית על הנכס, וכעת הוא רכוש המדינה.

מדוע לא הועברה הווילה ליורשים? אני שואל יהודי־צ'כי נחמד. "זה משהו שהממשלה לא יכולה לעשות". למה לא? "יש לא מעט וילות בעיר הזאת, ואם הממשלה תעביר אותן ליורשים היהודים - כל הווילות יהיו שייכות ליהודים". ומה הבעיה עם זה? "זו רק סיבה אחת לכך. האמת העגומה היא שאין יורשים. משפחות שלמות נשלחו לתאי הגזים".

בשלב זה מוראט ואני עוזבים את הווילה, מתיישבים על ספסל במרכז העיר, והוא נפתח. הוא מספר לי שהוא מוסלמי, ושאווה אשתו יהודייה. בכל יום שעובר היא מתקרבת יותר ויותר ליהדות, הוא אומר לי, והוא מתקרב יותר ויותר לאסלאם. שניהם חוזרים לשורשים שלהם, ששייכים לשני עצים ביערות נפרדים. וזה לא קל.

"לפני שהתחתנו, אווה הבטיחה לגדל את הבנות כמוסלמיות, אבל היא לא עושה זאת. אז אנחנו מגדלים אותן גם וגם. היא מגדלת אותן כיהודיות, ואני - כמוסלמיות. בבית אני קורא מהקוראן לשתי בנותיי, והן מכסות את ראשן בזמן הקריאה, כמצוות האסלאם. בתי הבכורה היא מֶליקה, והקטנה אַילין." לא אסתר? שמעתי שהשם שלה אסתר. "אווה קוראת לה אסתר; אני קורא לה אילין". ומה השם הרשמי שלה? "אסתר אילין".

מוראט לוקח את בנותיו לטורקיה לעיתים קרובות, כדי שיהיו שם עם הסבא והסבתא. הן מתנהגות שם כמאה אחוז מוסלמיות, הוא אומר. מה הוריך חושבים על כל הסיפור? "הם לא יודעים שאשתי יהודייה. הם חושבים שהיא היתה נוצרייה לפני שהתחתנו ושהיום היא מוסלמית. כשהיא התאסלמה---"

מה, אווה התאסלמה? "כן, לפני שהתחתנו. היא הצהירה בפני עדים שאין אלוהים מבלעדי אללה ושמוחמד הוא נביאו, ונתנו לה את השם אינגי. וככה גם אבא שלי קורא לה". האם היא האמינה באסלאם אז? "לא, היא עשתה את זה בשבילי".

אנחנו משוחחים עוד ועוד, על דא ועל הא, עד שהאמא היהודייה ובנותיה מצטרפות אלינו. הבנות מחבקות את אביהן באהבה רבה, ומוראט זורח מאושר.

מוראט: "הן אוהבות אותי. גם כשאני חוזר הביתה מזיע ומסריח אני מקבל חיבוק. אפילו את הזיעה שלי הן אוהבות. אין לי תלונות. אווה מפיקה את הפסטיבל הזה ובתקופה הזאת אני הנהג. אני עוזר לאשתי להפיק את הפסטיבל היהודי שלה".

מה חושבות הבנות? אסתר אילין: "אני מאה אחוז יהודייה ומאה אחוז מוסלמית". מליקה: "גם אני".

אסתר אילין: "כשאני מתפללת, אני אומרת שלוש סוּרוֹת (מהקוראן) ואז שמע ישראל".

אם תפרוץ מלחמה בין יהודים למוסלמים, לאיזה צד תצטרפו? מליקה: "אחת מאיתנו תצטרף לצד היהודי, והשנייה לצד המוסלמי".

במילים אחרות, הן יירו אישה באחותה. אווה מתערבת: "אתה חייב להבין משהו, הנישואים שלנו עובדים כי אנחנו אף פעם לא שואלים את השאלות האלה".

האם אתן מחשיבות את עצמכן בנות השבט היהודי? אסתר אילין: "50 אחוז יהודייה". מליקה: "אני 100 אחוז יהודייה על פי השבט, אבל באמונה אני מוסלמית".

סביבנו מתקיימים אירועים רבים במסגרת פסטיבל השטעטל: סימפוזיונים, קונצרטים, דיונים, מסיבות, מוזיקה. יש אפילו מוזיקאי ג'אז מישראל. מה הקשר בין לג'אז ליהדות? "מה אתה מדבר?", אומר לי יהודי־אמריקני אחד, "ג'אז הוא מוזיקה יהודית טהורה".

אני עוזב את הבנות שעלולות יום אחד לירות אחת בשנייה, והולך עם מוראט למרכז הקהילתי היהודי לביקור קצר.

אין שום שלט גלוי מחוץ לבניין המעיד על כך שייתכן שיש יהודים בסביבה. הבניין רב־מפלסי ובכניסה דלת מתכת כבדה. אני נכנס פנימה.

עוגות ומאפינס מונחים בשפע על שני שולחנות ארוכים, על הקירות תלויות תמונות בגדלים שונים, ובמקום יש כ־40 איש.

"כמה מאיתנו יהודים אמיתיים?"

האנשים שמסביבי גאים להיות יהודים, הם אומרים לי, אבל רבים מהם אינם מוכרים ככאלה על ידי הרבנות הראשית לישראל. הם מקווים שהכל איכשהו יסתדר מתישהו, ושהם יגשימו את חלומם היהודי במוקדם ולא במאוחר. האם מישהו מהם נתקל באנטישמיות? רק שניים אומרים שכן. באיזו אנטישמיות מדובר? אחד מהם מספר שלא מזמן אמר לו מישהו שיהודים הרגו את ישו; השנייה נזכרת שפעם שמעה ממישהו שליהודים יש הרבה כסף.

לו זו כל הצרה, אני אומר לעצמי, הרי בישראל יש יותר אנטישמיות מבצ'כיה.

ולגבי שני המקרים: הרעיון שהיהודים הם "רוצחי המשיח" אינו חדש ומופיע כבר בברית החדשה. ובהקשר של יהודי צ'כיה וכסף: לדברי יהודים מקומיים, הקהילה היהודית של ברנו מחזיקה במבנים רבים בעיר. כמה מבנים? אף אחד לא יודע. מה הם עושים עם הכסף? גם את זה אף אחד לא יודע. נפלאות דרכי ה'.

"אפשר לשאול אותך שאלה?" פונה אלי אחד הנוכחים. "כמה מאיתנו לדעתך יהודים אמיתיים?" אין לי מושג. והאמת, גם הם לא יודעים. הם מגדירים את עצמם כיהודים, וחלקם אף מתכננים לעלות לישראל. הם מוכנים לעבור גיור, כדי שאיש לא יפקפק ביהדותם, אבל הרבנות בישראל אינה מכירה לא ברב של ברנו ולא ברב של צ'כיה. המשמעות היא שאם אחד משני הרבנים הללו מגייר, אפשר להכין מתעודות הגיור עפיפונים. המבקש להתגייר יצטרך לכתת את רגליו אחרי רב שהרבנות מכירה בו ולהיזהר שלא להתאהב בינתיים בבחורה יהודייה, שמא היהודייה לא תאמין בתחיית המתים ואז יהיה חייב להישאר גוי מוחלט עד ביאת המשיח.

יש לכם בית כנסת בבניין הזה? אני שואל את הנוכחים. "לא, בית הכנסת נמצא בחלק אחר של העיר".

ומרוב סקרנות אני שם את פעמיי לבית הכנסת למחרת השבת.

בית הכנסת, כפי שידוע לי, הוא אורתודוקסי, היחיד שקיים בברנו והיחיד שפעיל בחבל מורביה כולו. מבחוץ הוא נראה יותר מחסן מאשר בית כנסת, ואני תוהה למה.

"היהודים רצו שיהיה להם מבנה פשוט", אומרת לי טניה, הדוברת צ'כית, עברית ואנגלית. היא נראית ולבושה כמו חסידת סאטמר מרחוב יואל במאה שערים.

עיצוב הפנים בבית הכנסת, כמו עיצוב החוץ שלו, הוא שיא הפשטות. לא מתקרב לכנסיות המלכותיות והמפוארות שסביב ברנו. למה ככה? "כי זה מה שהיהודים רצו. הם רצו את סגנון הבאוהאוס". מינימליסטי.

כמה יהודים באים לבית הכנסת בקביעות? "בשבת יש בממוצע שבעה אנשים. לפעמים יותר, לפעמים פחות".

כמו הבניין כך המניין. מינימליסטי.

פעם, כאשר חיו כאן יותר יהודים, היו שני בתי כנסת נוספים בברנו. כמה יהודים חיו כאן באותה תקופה? "לפני מלחמת העולם השנייה - 12 אלף". ומה קרה לשני בתי הכנסת האחרים? "אחד הרסו הנאצים ב־1939, ואת השני הרסו הקומוניסטים ב־1985".

טניה לא מצלצל לי שם יהודי במיוחד. איך קיבלת את השם הזה? "אני לא יהודייה, אני פרוטסטנטית". את נראית כמו יהודייה --- "אבל אני לא". ואת מדברת עברית --- "אנחנו בצ'כיה מתעניינים מאוד ביהודים ובתרבות היהודית".

כל גוי הוא יהודי, ולהפך

וכך, כשהפסטיבל מתקרב לקיצו אני נפגש עם מוראט ומבקש ממנו לשתף אותי במחשבותיו. הוא שמח שמישהו מגלה בהן עניין. יש לו חלום, הוא אומר לי. בקרוב, אללה יודע בדיוק מתי, "טורקיה תהפוך שוב לאימפריה ותשלוט על כל המדינות, כולל אפריקה והמזרח התיכון". כולל ישראל? "ברור. ישראל נמצאת במזרח התיכון!" הוא מרים את מבטו לשמיים, מקווה שאללה מקשיב ומקצר את הלו"ז.

ובעודו משוחח עם אללה אני נפרד ממנו לשלום, ופוסע לאיטי ברחוב. בתוך דקות ספורות אני רואה את אווה, והיא פוסעת לידי, מאושרת ככלה בליל כלולותיה. "לאן שלא הלכתי היום בברנו שמעתי מוזיקה יהודית. אני כל כך שמחה!" היא מתפללת לאלוהי ישראל שבעוד שלוש שנים לכל היותר היא תצליח גם להקים בית ספר יהודי בברנו.

לאט אבל בטוח פסטיבל השטעטל מסתיים, ואני יוצא לביקור בעברה היהודי של ברנו. כן, אני הולך לבית הקברות היהודי.

המצבות בבית הקברות מדהימות, ויש מהן בלי סוף. הנה, הביטו, מצבתו של היהודי לֶב בֶּר, נראית בעצמה כמו וילה. יהודי צ'כיה, אני מתרשם בעוברי בין המצבות, הצליחו כאן מאוד, אולי יותר מאשר במקומות אחרים באירופה. מקום מעורר השראה הוא ברנו, אפילו בקבריה.

בשנה הבאה, אם תרצו לקחת חופשה קטנה מישראל, בואו לשטעטל בברנו. לכו ברחובות העיר היפה הזו ותחוו את ההרגשה המוזרה להיות עטופים באהבה רק מכיוון שאתם יהודים. אני תפילה שכשתגיעו לברנו לא תיקלעו לאש צולבת בין שתי אחיות, יהודיות למהדרין על פי ההלכה והרבנות, היורות אחת בשנייה ללא רחם.

ואל תשכחו לקנות את החלות המקומיות, סופר־חלאל. בברנו, כפי שאתם ודאי יודעים, כל יום הוא חג המולד, כל חג הוא שבת, כל גוי הוא יהודי, כל יהודי הוא גוי, ויש פה אפילו מחזור לשבת. איזה עולם מופלא.