לפני שנה ושלושה חודשים, כשנפתלי בנט התיישב על כיסא ראש הממשלה, הוא פתח מחדש את תיק איראן. פירק והרכיב מחדש. בנט הכיר כמובן את עמדת נתניהו, השוללת מכל וכל את הסכם הגרעין של אובמה ב־2015. כיוון שסגנו דאז והנשיא דהיום, ג'ו ביידן, הודיע כי יחזור להסכם שממנו פרש טראמפ, בנט רצה לבחון אם ה־JCPOA, כפי שנקרא הסכם הגרעין בעולם, באמת רע כל כך לישראל. וכידוע, הוא אדם שלא חושש לשבור מוסכמות.
המסקנה היתה שכן, אך הנימוק מפתיע. לא הלגיטימציה הבינלאומית לגרעין האיראני היא הנזק העיקרי של ההסכם, אלא מאות המיליארדים שיוזרמו לקונגלומרט הטרור שאיראן מפעילה בניו יורק, בבואנוס איירס, בפריז, בברלין, באנקרה, במומביי, בכל רחבי המזרח התיכון, ובעיקר כמובן נגד ישראל.
כלומר, על פי בנט, היה היגיון לתמוך בהסכם, אם רק היה דוחה את הקץ בכמה שנים. ואולם, טריליון דולרים שיזרמו לאיראן עד 2030, על פי הערכת מכון FDD בוושינגטון, או גם עשירית מזה על פי הערכות אחרות, יעצימו את מכונת הרצח שלה באופן בלתי נסבל.
ישראל תמצא עצמה בסוף הדרך מול שני חישוקי חנק, משולבים זה בזה. גם מעצמה סף גרעינית וגם קונצרן טרור עצום ממדים שהיא מפעילה. הצר לא שווה בנזק, הסיק בנט, ויצא לקמפיין נגד המהלך של ביידן.
הווליום שלו לא היה בדרגה עשר כמו נתניהו. הוא נמנע מהתנגשות חזיתית עם הממשל, כפי שגם נתניהו היה עושה אילו היה נשאר בתפקידו. לא רבים יודעים שלקראת סוף כהונתו, נתניהו החליט שלא לחזור על עימות כה חריף עם האמריקנים, אם ארה"ב תחזור להסכם הגרעין.
נתניהו, כמו גם הדרג המקצועי, שתמך בשעתו בנאום ובמסע הלחצים שנלווה אליו, הגיעו למסקנה שלא נכון לצאת שוב למהלך נוסח הנאום ב־2015. הנאום אמנם חיזק את ההתנגדות הציבורית להסכם בארה"ב, אך בסופו של דבר לא עצר את אובמה מלחתום עליו וחולל נזקים אגביים לא קלים. הדרג המקצועי במשרד החוץ שתמך בנאום ב־2015 המליץ אחרי העימות החריף אז, לא לחזור עליו.
יחד עם לפיד, שממילא הרים את דגל ההתפייסות עם הדמוקרטים, נקט בנט דרך שונה. במקום הדיפת ההסכם עצמו - הכנסת מקלות בגלגליו. כלומר, המסר הישראלי לא מתמקד בתוצאה הקשה ביותר של ההסכם - פצצה גרעינית בסוף הדרך - שכן לגביה אין שום סיכוי לשכנע את האמריקנים. במקום זאת, ישראל לוחצת בנקודות צדדיות, זיזים בשולי הדרך, שיתקעו אותו.
הדוגמה הבולטת היתה ההתנגדות הקולנית מישראל להוצאת "משמרות המהפכה" מרשימת ארגוני הטרור של ארה"ב. אחרי דין ודברים ממושך, ביידן אימץ בסוף את עמדת ישראל, התעקש מול האיראנים וההסכם נדחה בעוד כמה חודשים.
מאז אמצע השבוע, כאשר התברר שהאמריקנים והאיראנים ממש על סף חתימה, לפיד הולך בדרך שהתווה בנט. עיקר הביקורת של ישראל מכוונת להשלכות צדדיות של העסקה. גורם מדיני בכיר זימן ביום רביעי קבוצה של כתבים זרים המשרתים בישראל והביע דאגה גדולה מהוויתורים הקשים של ארה"ב.
הדגש שלו היה כי "קיים חשש שהשלכות רבות של הסרת הסקציות על איראן לא הובאו בחשבון. זה הסכם רע, שייתן לאיראן 100 מיליארד דולר לשנה שישמשו לערעור היציבות במזרח התיכון והפצת טרור ברחבי העולם, למימון משמרות המהפכה וכוחות הבסיג' שמדכאים את העם האיראני, להתקפות על בסיסים אמריקניים במזרח התיכון, ישמש לחיזוק חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי, ולאנשים שמנסים לרצוח סופרים והוגי דעות בניו יורק".
יש הסבורים שגם בצומת הנוכחי, ישראל יכולה לתקוע את ההסכם באמצעות מסרים שאינם תוקפים את ליבתו, אלא את תוצאות הלוואי שלו. את ההתעקשות של ביידן ואנשיו לקפוץ מהמצוק אי אפשר לשנות. היתפסות בזיז בדרך לתהום היא הדבר היחיד שיכול להציל אותם, ואותנו.
הים אותו ים
מי זוכר היום את תמ"א 37ח'? באפריל 2011 קיבלה המועצה הארצית לתכנון ובנייה החלטה דרמטית. בעקבות מסע היסטרי של ארגונים ירוקים ושל תושבים במישור החוף, נקבע כי אף לא אחת מהאסדות המפיקות גז במים הכלכליים של ישראל ימוקמו ביבשה. תמר, לוויתן, דלית, נעה, שמשון וגם כריש נשלחו ללב ים.
הנימוקים לדחיקת האסדות לים לא היו מופרכים. הארץ שלנו קטנה וצפופה ומתקן לסינון גז לא ממש מיפה אותה. גם החששות מאסון סביבתי וממפגעי זיהום אוויר היו מובנים. כך שהלחצים הציבוריים היו כבדים, והמלצת מערכת הביטחון למקם את האסדות ביבשה משום שכך יהיה קל בהרבה להגן עליהן, נדחקה לקרן זווית.
כאשר נקבע המיקום של אסדת כריש, איש לא העלה בדעתו שלבנון תטען יום אחד כי מדובר בשטח שלה. אבל אזהרות ביטחוניות כלליות, שבהחלט היו, נפלו על אוזניים ערלות. כעת, כשנסראללה מאיים בחימום הגזרה, האם ייתכן בדיעבד שהיה אפשר לנהוג אחרת?
רוב האסדות מוקמו אפוא במרחק של 20 ק"מ לערך מחופי ישראל. חברת אנרג'יאן, שקנתה ב־2016 את הזכויות בשדה כריש, החליטה שאם אין יבשה בכלל, אז עדיף עמוק בים. בחברה לא רצו חיכוך עם הציבור וגם העדיפו שיקול כלכלי שמאפשר להם למצות טוב יותר את המרבץ שרכשו.
לכן, שלא כמו האסדות האחרות, כריש אינה בדיוק אסדה אלא אונייה צפה. היא גם ממוקמת כ־100 ק"מ מחופי חיפה - כלומר, ההגנה הביטחונית עליה קשה ורחוקה בהרבה.
חשוב לציין שכאשר נקבע המיקום של כריש, איש לא העלה בדעתו ולא יכול היה לצפות שלבנון תטען יום אחד כי מדובר בשטח שלה. אבל אזהרות ביטחוניות כלליות בהחלט היו. תחת קמפיין התבהלה של מתנגדי מתווה הגז (אלה שהקשבה לעצותיהם אז היתה משאירה את ישראל ללא ביטחון אנרגטי ועם אינפלציה כפולה מזו שממילא מטלטלת את המשק - הפרחים לנתניהו וליובל שטייניץ שהדפו את לחציהם), הן נפלו על אוזניים ערלות.
יותר מעשור חלף, ובסוף ספטמבר תתחיל הפקת הגז בכריש - צעד שנסראללה רואה בו עילה למלחמה, לראשונה מאז 2006. אסור כמובן להיכנע לאיומיו של הטרוריסט המרושע. אבל בדיעבד, האם לא צריך היה להחשיב קצת יותר את עמדת לובשי המדים הירוקים מאשר זו של הפעילים הירוקים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו