מדוע חוששים בן גביר וסמוטריץ' מ-61 מנדטים לגוש?

נראה כי אין חבר כנסת, שר, עיתונאי או כל מי שנוגע בפוליטיקה ומתעניין בה שלא נשאל בחודשיים האחרונים על ידי חבריו, משפחתו, מכריו וסתם עוברי אורח, עשרות פעמים, אם לא יותר, אם הפעם יהיה לו או לא יהיה לו. הכוונה לנתניהו. ולמספר 61. שאלת השאלות של המערכת הפוליטית, כבר שלוש שנים. וגם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, אין מי שיודע את התשובה.

בכל ראיון שבו מתבקשים בכירי מפלגות הצד השני, המתנגד לנתניהו, להסביר כיצד ירכיבו קואליציה אחרי הבחירות, מתחילה התשובה במילים "אם לנתניהו לא יהיו 61...". כאילו אם כן יהיו לו, התשובה ברורה. הם, המתנגדים לו, יישארו באופוזיציה, ואילו הוא ירכיב ממשלת ימין עם מפלגות גוש הימין. "ממשלת ימין על מלא" כפי שאמר בבחירות הקודמות. אלא שלא בטוח שזו התשובה הנכונה.

לפחות בשתי מפלגות בימין סבורים שלנתניהו יש תוכניות אחרות אם ישיג 61 מנדטים. האחת - הציונות הדתית. השנייה - עוצמה יהודית. שורשו של הסכסוך הנוכחי, זה שעשוי לגרום להן לרוץ בנפרד, נעוץ בהערכה שנתניהו, אחרי שישיג 61 מנדטים לגוש הימין, יעדיף את בני גנץ או מפלגה אחרת מהצד השני, על חשבון עוצמה יהודית, ואותה ישאיר באופוזיציה.

כל ההתחייבויות שלא להשלים לנתניהו את 61 המנדטים שאולי יהיו חסרים לו לא יהיו רלוונטיות אם כן יהיו לו. אם יהיו לו - יש לו ממשלה ביד. הומוגנית ויציבה. במקרה כזה, לכל אחד מהשחקנים האחרים תהיה הזדמנות "להציל את המדינה" מבן גביר וחבריו, ולהיכנס במקומם. לפי הערכות באותן מפלגות ימין, זו גם התוכנית של נתניהו עצמו. להעדיף את גנץ על פני בן גביר. בלי 61 גנץ כנראה לא יבוא. אבל עם - יש מצב שכן. המחיר יהיה נמוך יותר, שכן נתניהו לא ייאלץ להעניק לו רוטציה או ממשלה פריטטית. אבל באפשרות שבין להישאר שר הביטחון ולהרחיק את עוצמה יהודית מהשלטון, לבין להיזרק לאופוזיציה ולהתייבש שם, ייתכן בהחלט שגנץ יעדיף את האופציה הראשונה.
לכן מסרב סמוטריץ' להעניק לבן גביר ייצוג שוויוני ברשימה, וזו הסיבה שבן גביר כן תובע זאת.

מפלגת הציונות הדתית מחזיקה מוסדות, מערכות חינוך, תנועות נוער, ישיבות, קיבוצים וגרעינים תורניים. ראשיה לא יהיו מוכנים לשבת באופוזיציה גם אם נתניהו יפנה להקים ממשלה עם גנץ על חשבון עוצמה. הם אמנם עשויים לתבוע בפומבי הקמת קואליציה המבוססת על גוש הימין בלבד, אבל לא יציבו אולטימטום או יודיעו שלא יצטרפו בלי בן גביר. וזאת ללא קשר, אגב, אם ירוצו בנפרד או יחד. "לבן גביר אין מוסדות", אומר בכיר בציונות הדתית. "כדי לצעוק על ערבים ולהקים לשכה פרלמנטרית בשמעון הצדיק לא צריך מימון". לדבריו, "אנחנו מעדיפים ממשלת ימין, אבל גנץ לא פסול".

סמוטריץ' הקפיד בהצעתו להקטין את הייצוג של עוצמה יהודית ברשימה המאוחדת לכנסת, לא רק למקרה שנתניהו יעדיף את גנץ וישאיר את בן גביר בחוץ, אלא כי הוא כלל לא בטוח שבן גביר עצמו יהיה מעוניין להיכנס לממשלה. ייתכן שיעדיף להישאר באופוזיציה, אם יגיע למסקנה שכך יתחזק.
בן גביר עצמו מעוניין להשאיר את כל הקלפים אצלו. בין אם להיכנס ולהתמנות לשר ובין אם להעדיף להישאר בחוץ, הוא צריך קבוצה שתלך איתו בכל אשר יבחר. לכן הוא רוצה ייצוג שוויוני בשיטת הריצ'רץ'. אם סמוטריץ' יסרב, הוא מאמין בכוחו לעבור את אחוז החסימה בריצה עצמאית.

פתאום נשאר לבד

תוצאות הבחירות המקדימות במרצ ובציונות הדתית חשפו את הפערים הגדולים בין שתי המפלגות. בציונות הדתית הפגינו הבוחרים צייתנות למסר הגיוון והצורך ברשימה שמייצגת את הציונות הדתית הקלאסית. את אופיר סופר הציבו במקום הראשון. גם את שמחה רוטמן ומיכל וולדיגר הציבו ברביעייה הפותחת. איש מהמועמדים החדשים לא הצליח להבקיע את חומתם הבצורה של הח"כים המכהנים. ההפך הגמור של מה שהתחולל במקביל במרצ, שם מועמדים חדשים דחקו ח"כים מכהנים לתחתית הרשימה, ובהם היו"ר.

למעט מרב מיכאלי, איש משרי מפלגות השמאל לא שרד. חלקם פרשו בעצמם, היתר הובלו החוצה על ידי הבוחרים. גם מצבם של אנשי הימין מהממשלה היוצאת לא להיט. נפתלי בנט נעלם כמעט לגמרי מהנוף הציבורי, איילת שקד נאבקת באחוז החסימה וגדעון סער נהיה לספחת במפלגה אחרת.

ויש את אביגדור ליברמן. גם הוא מדשדש מעל אחוז החסימה ושורד בעיקר בזכות סיוע תקשורתי רחב היקף, שדואג להרחיק את הקשר שבין המצב הכלכלי העגום לבין פועלו כשר האוצר, המסתכם בכניעה טוטאלית לפקידות בלא שום מהלך יזום ממשי.

עליות המחירים, ומהשבוע גם עליית הריבית האסטרונומית, אמנם זוכות לכותרות גדולות, אולם הלינקג' - הקישור הישיר לפעולות הממשלה - כמעט שלא קיים. התחושה היא כי מדובר בגזירת גורל, אצבע אלוהים או סחף גלובלי חסר מרפא. אלה כמובן הבלים. הצרות העולמיות אכן קיימות, אבל החידלון באי ההתמודדות איתן הוא ישראלי לחלוטין.

ליברמן לא חורג בתפקידו כשר האוצר מההתנהלות שאפיינה אותו במשרדיו הקודמים. כשהיה שר החוץ, אחרי שהודיע בדרמטיות שיכנס מדי יום את צוות המשרד בשמונה בבוקר בדיוק ויפעל לשנות את "שיח אוסלו" הנושב במסדרונותיו, יצא ממנו אחרי כמעט ארבע שנים מבלי להותיר חותם.

הישיבות אכן התקיימו בשמונה בבוקר, אולם החשש ש"גורמים מדיניים" יתדרכו נגדו גרם ליישור קו מוחלט ולהימנעות בכל מחיר מעימות עם בכירי המשרד והפקידים הזוטרים בו.

כך גם היה במשרד הביטחון. ראשי הצבא העידו בזמן אמת, וגם אחרי פרישתו, שמעולם לא נתקלו בשר כה לא מורגש ולא מתפקד. ליברמן הסתובב ביניהם בחוסר אונים בולט, עד שפרש בטרם עת, כדי לנסות להשיג משרד אחר.

כעת אותו דפוס גם במשרד האוצר. כל התוכניות המזיקות לציבור, כמו העלאת מסים על כלים חד־פעמיים ועל שתייה, כבר הוצעו לקודמו ישראל כץ, שזרק אותן מכל המדרגות. ליברמן, לעומתו, אימץ אותן בחום. כך גם ההמלצות להחזיר סכומי עתק לכיסוי הגירעון, וזאת נוסף על האילוצים הפוליטיים של תשלום עשרות מיליארדים לרע"מ ולהסכמים הקואליציוניים.

אפילו רה"מ, בעל ברית ותיק של ליברמן, נאלץ להתנער ממנו פן ידבק גם בו הכישלון. על פי מבנה הממשלה, אין ללפיד שום סמכות להתערב במדיניות הכלכלית שמוביל ליברמן, אבל כשבמשמרת שלו נופלים חללים וקורסים תחת הנטל, כבר לא היתה לו ברירה

אפילו לפיד, בעל ברית ותיק של ליברמן, נאלץ להתנער ממנו פן ידבק גם בו הכישלון. על פי מבנה הממשלה, אין ללפיד שום סמכות להתערב במדיניות הכלכלית שמוביל ליברמן, כפי שגם לבנט לא היתה. אבל כשבמשמרת שלו נופלים חללים וקורסים תחת הנטל, כבר לא היתה לו ברירה. הוא אמנם ניסה לעשות זאת בעקיצה קלה ובחן, אבל ליברמן, שנמצא במצב רגיש ונפיץ ממילא, גם בגלל הסקרים, לקח את זה קשה.

גם הוא מבין שמנכס, הפך עבור הגוש המתנגד לנתניהו בראשות לפיד לנטל. לגורם שיש להתנער ממנו. לא רק בעניין המורים אלא בכלל. שחוסר המעש שלו בתחום הכלכלי משפיע על מצבה הפוליטי של הממשלה כולה בטיימינג הגרוע ביותר של ערב בחירות, ושהוא יהיה גם המכשול אחרי הבחירות כשירצו להרכיב ממשלה. שהחרדים עשויים להסכים להצטרף ללפיד ולגנץ, אבל בשום אופן לא לליברמן.

מובילה מאחור

הקרב על "הימין הרך", שהפך לקרב על "הציונות הדתית הקלאסית", נמשך השבוע כאשר איילת שקד צירפה לרשימתה את אמיתי פורת, מנכ"ל הקיבוץ הדתי, תושב גוש עציון ובנו של חנן פורת. ממש קלאסי שבקלאסי. שקד מנסה להכניס לרשימה, למקום השישי, את בת גלים שער. דמות פופולרית נוספת במגזר שהתפרסמה בנסיבות טרגיות כשבנה גיל־עד נחטף ונרצח, יחד עם שני חבריו יעקב נפתלי פרנקל ואיל יפרח.

שקד בטוחה שהמסר שלה על ממשלת אחדות יעבוד, ושאחוז החסימה יהיה אתגר בר השגה עבורה. כי לראשי מפלגות רק־לא־ביבי אין באמת תשובה לשאלה איזו ממשלה ירכיבו. "אם לנתניהו לא יהיו 61 מנדטים, יחולו שינויים בליכוד", אמר השבוע גדעון סער, והוסיף כממתיק סוד כי "לא רק בליכוד יהיו שינויים", תוך רמיזה על המפלגות החרדיות שעשויות לנטוש את הימין וללכת עם גנץ. דברים דומים משמיעים גנץ עצמו, לפיד, אלקין ויתר בכירי מפלגות אלה.

אבל הם יודעים שמדובר בשטויות במיץ עגבניות. אם לנתניהו לא יהיו 61, לא יקרה שום דבר בליכוד וגם הסיעות החרדיות לא ילכו לשום מקום. בטח שלא להרפתקאות מפוקפקות עם לפיד, מרצ וליברמן. כשהמסר הזה יחלחל, סבורה שקד, יבינו טוב יותר בציבור את המסר שלה, זה על ממשלת האחדות, כי לא תהיה באמת אופציה אחרת.

בינתיים אומרים גורמים המעורים בנעשה ברוח הציונית, כי שקד מתחילה לאבד שליטה. שיועז הנדל נכנס חזק לעניינים והפך לדמות הדומיננטית באירוע. שהשליטה שלו על מטה הבחירות כמעט מוחלטת ושקד לא עושה דבר לשנות את זה. שישנם דברים שהוא מעדכן אותה בהם רק בדיעבד, ולא פעם היא מקבלת בלית ברירה כי אין בכוחה לשנות זאת.

אותם גורמים אומרים כי שקד רגילה שמנהלים אותה, כך היה גם עם בנט, שאיתו הלכה עד הסוף, וכעת מי שנכנס לנעלי הפטרון הוא הנדל. הוא מתראיין יותר ממנה בתקשורת והשפעתו במפלגה גדולה משלה אף שהיא אוחזת בתפקיד היו"ר. עם זאת, הם אומרים, הדבר לא גורם למתיחות בין השניים כיוון שלשקד אין כל בעיה עם זה. הם מייחסים זאת לחוסר ביטחון, מקורביה מייחסים זאת לחוסר אגו.

המילה של דרעי

במפלגות החרדיות כבר עברו את המהמורות הגדולות עם לכתם של גדולי ישראל, מנהיגיהם הרוחניים והאבות המייסדים. דגל התורה המשיכה אחרי הסתלקותו של הרב שך וכך גם ש"ס אחרי פטירתו של הרב עובדיה. ובכל זאת כמה רגעים של מתח ואי־ודאות אופפים את ההנהגה החרדית כאשר מתרחש אירוע דרמטי של פטירת המנהיג הרוחני. כך היה עם פטירתם של הרב אלישיב והרב שטיינמן, וכך גם היה השבוע עם הסתלקותו לגנזי מרומים של נשיא מועצת חכמי התורה, הרב חכם שלום כהן.

הרב כהן לא היה מוכר ולא משפיע כמו הרב עובדיה, אבל זכה להערכה עצומה בעולם החרדי הספרדי וגם מחוצה לו. קרב הירושה, אם אפשר לקרוא לזה כך, מסתכם בשני מועמדים מרכזיים: הרב שלום בעדני, המכהן היום כחבר מועצת חכמי התורה. והרב הראשי לישראל יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה.

שניהם לא ייכנסו לנעליו העצומות של הרב עובדיה ואפילו לא לאלה של הרב כהן. מי שיבחר בסופו של דבר מי יתמנה לתפקיד הוא אריה דרעי. כמובן לא באופן רשמי, ואף בסתר ומאחורי הקלעים, אבל שניהם יותירו אותו על כס הנהגת ש"ס ויעניקו לו תמיכה מלאה בכל החלטה. לשניהם אין הכוח להתנגד לו, הרי גם לרב עובדיה עצמו בקושי היה.

הרב יוסף מוכר יותר, והעובדה שהוא משמש הראשון לציון מוסיפה לאפיל הציבורי שלו בעיקר בציבור הספרדי החרדי והמסורתי. יש משהו בגלימה שעושה את זה. לרב שלום כהן, למשל, לא היתה, ולא מעט משוכנעים כי הדבר השפיע על דמותו הציבורית, שלא התקרבה לזו של קודמו. אלא שכדי להתמנות, עליו יהיה להתפטר מתפקידו כרב ראשי, כשנה לפני המועד החוקי. אם יחליט דרעי כי הוא האיש - יאלץ אותו להתפטר ולהתמנות, או שיעניק לו שנה של הקפאת המצב וימתין לשחרורו.