לאופוזיציה בחרתנו: כשמרצ מתייאשת מלשלוט

לבובה האגי וואגי יש גוף פרוותי ורך, עיניים גדולות ועגולות, חיוך רחב ובתוכו רקומות שיניים ארוכות ודקיקות. הבובה האגי וואגי מופיעה גם במשחק מחשב מפחיד שבו היא מזנקת על השחקנים ומשמיעה להם דברי אהבה כגון: "אחבק אותך עד שתיחנק". זוהי בהחלט דמות שיכולה להטיל אימה, והשבוע היא עוררה עניין תקשורתי מלווה בזעזוע. הילדים! הסיוטים! הכיצד?!
למה בובת האגי וואגי זוכה להוקעה ולא סימבה? הרי כשהוא לא עובד בדיסני, הורגים אחיו האריות 200 איש בשנה באפריקה. זה כלום לעומת קורבנות הפילים, עוד צעצוע שילדים ישנים איתו מבלי שהוריהם יחששו שיעירו אותם בצרחות. ילד שלא יודע שבובת האגי וואגי מנהלת קריירה מקבילה בתור רוצחת סדרתית במשחק מחשב - לא יחטוף טראומה כשייתקל בה בחנות צעצועים. מבחינתו מדובר בעוד דובי.

ולמה נדרשתי לצעצועי ילדים? כיוון שהסיוטים שהם מחוללים או לא מחוללים תלויים בהקשר ובמערך הנפשי של החולם. כבר שר אייל גולן: "מי שמאמין - לא מפחד", אבל לפעמים דווקא מי שמאמין - מפחד יותר. לעיתים אמונה שגויה מולידה פחד מצמית וזה מצידו מוליד תגובה מוגזמת. כמו למשל סרטון התעמולה של מרצ שהתפרסם השבוע. במשך דקה וחצי, על רקע תמונות מהפגנות בלפור והגשרים, וגם של נתניהו, בן גביר וליצמן, עומד בחור צעיר, כולו להט אפוקליפטי, ונושא את הדברים האלה:

"זהו? התייאשתם? אה, אתם כבר לא מאמינים שאפשר. ואז - האמנתם? האמנתם שאחרי 12 שנה שהוא בשלטון אנחנו נעיף אותו ואת הכת המושחתת שלו הביתה? שפאקינג מרצ תהיה בממשלה וביבי ובן גביר וליצמן יהיו בחוץ? באמת האמנתם שננצח? האמת? לא האמנו. ועדיין יצאנו לגשרים ולבלפור, צרחנו את הנשמה וירקנו דם מוצ"ש ועוד מוצ"ש, ולא משנה כמה הם פרסו מחסומים, ושוטרים וסוסים, כדי לדרוס אותנו, לשבור אותנו, לעלות עלינו עם D-9, אנחנו קמנו ונלחמנו על הבית, ולא תאמינו - ניצחנו. ניצחנו את המושחתים, וניצחנו את הגזענים, וניצחנו את הכהניסטים, ואת ההומופובים, ואת הפשיסטים ואת החשוכים - ניצחנו. מרצ בפנים והם בחוץ.

"אז תעשו לי טובה ופעם אחת בחיים שלכם תרימו ראש, תנשמו עמוק ותהיו גאים, כי רק התחלנו. תישירו מבט אל הרוע ותגידו לו בפנים: אנחנו מאות האלפים שהפגנו, שנלחמנו, שהצבענו, אם אתם רוצים להרוס את המקום הזה - תצטרכו לעבור דרכנו. וכמו שניצחנו ממש לפני רגע - אנחנו ננצח. אנחנו השינוי. אנחנו מרצ".

על פי הרטוריקה אפשר לחשוב שחבורת המפגינים המפונקת והמיוחסת בתולדות ישראל חירפה את נפשה על חופי נורמנדי כדי להושיע את העולם מהרשע המוחלט. מרצ שבויה בחלומה, ובו מצביעי גוש נתניהו, יותר ממחצית הציבור היהודי בישראל, הם "כת מושחתת", הפגנות ממותגות ומאובזרות עד לרמת החולצה הן "ירקנו דם". "הם" שפרסו מחסומים וניסו לדרוס עם D-9, הם כוחות המשטרה, או האויב בעיני לוחמי האור. מפגיני בלפור הפגינו בזמן מגיפה, ברוב שעות היום, הפכו את חייהם של שכני מעון רה"מ לגיהנום, ולתחושתם הם אלה שהיו במלחמה. מעטים מול רבים, כוחות האור מול כוחות האופל, משוררים ענוגים אל מול מכונת הרעל.

תהום פעורה בין שבריריות המגיש וההיסטריה של הטקסט לבין הצגת ההפגנות כגבורה. לא לוחם אומר את דברי הרהב המרושעים הללו, אלא ילד מבוהל שהמציא לעצמו מפלצת והוא נלחם בה כפי שילד בן שלוש נלחם על זכותו לקבל צעצוע. זו לא תרועת ניצחון, אלא התקף זעם על רצפת הקניון ואחריו - ציפייה למדליה מהאם המותשת שנכנעה לצרחותיו.

סרטון התעמולה של מרצ מנסה לקסום למפגיני בלפור. אולי תצליח המפלגה, שמתנדנדת על שפת אחוז החסימה, לקושש לה מביניהם חתיכת מנדט. אלא שהשנאה לנתניהו ולמצביעיו לא ייחודית רק למרצ: שותפות לה גם יש עתיד, כחול לבן־תקווה חדשה וישראל ביתנו. כולן התחייבו שלא לשבת בממשלה בראשותו ועדיין לא חזרו בהן. הסנטימנט הזה הנחה את רוב התקשורת הישראלית, את בג"ץ, את מנדלבליט, את הפרקליטות, כל אלה שפכו בנזין למדורת שנאה חסרת מעצורים ונטולת מודעות עצמית.

אלא שמרצ חריגה גם בין אלה: היא ככל הנראה המפלגה היחידה שאין לה רצון אמיתי להשתתף בשלטון. זו משימה שדורשת איפוק ובגרות שמרצ מעולם לא ניחנה בהם. שלושת שריה נטשו אחרי שנה בתפקיד: עיסאווי פריג' הודיע על פרישה מפוליטיקה. תמר זנדברג מיחזרה בקבוקים, מצאה לבן זוגה, אורי זכי, תפקיד ממלכתי (שאותו נטש אחרי שנה כדי לרוץ בפריימריז) ואז יצאה לפנסיה מוקדמת. ניצן הורוביץ התעסק בעיקר בלהט"ב, לא הצליח למנוע את פרישת ג'ידא רינאוי זועבי, או לשים לב שייתכן שהיא מלכתחילה לא מתאימה למרצ. ואז ויתר על ראשות המפלגה. יש אומרים שהכוח משחית. את מרצ הוא בעיקר מעייף.

זו הגנטיקה של מרצ. היא כל כך צודקת וכל כך מלאה בעצמה, שהתקשתה להשתלב אפילו בקואליציית אוסלו של יצחק רבין. אז הסתכסכה שרת החינוך שולמית אלוני עם ש"ס והוחלפה באמנון רובינשטיין. בממשלת אהוד ברק היו להם שלושה שרים, אבל גם אז החזיקה המפלגה מעמד רק שנה עד שפרשה בגלל עוד סכסוך עם ש"ס. הם לא מעוניינים באחריות שלטונית, רק לשבת בטריבונה ולגדף את שחקני ואוהדי הקבוצה היריבה. לשחק הם לא מסוגלים ולא רוצים, ובכל זאת משכנעים את עצמם שיש להם מקום בליגת העל.

מרצ מאמינה במפלצות פרי דמיונה. היא ילד שמאמין באמונה שלמה שהאגי וואגי, יחד עם כוחות הרוע שהם רוב עם ישראל, עומדים עליו לכלותו. לכן היא חשה זכאית לקלל עד צאת נשמתה אויבים מדומיינים ולתאר את מטח הקללות כ"נלחמנו על הבית". זוהי מרצ. היא לא מסוגלת ולא רוצה לעשות שום דבר אחר. אלמלא בנט ושקד היתה המפלגה נשארת שקועה בסיוטיה הילדותיים וביוהרתה הריקה ומסתפקת בכך. הודות לבנט ולשקד, פא*ינג מרצ היא חלק מהפא*ינג ממלכתיות החדשה.