חרדות החורבן - בקע בקיר הברזל

יהודים רבים וטובים יעברו גם השנה את צום תשעה באב כעוד יום רגיל של קיץ. ובכל זאת, גם בלי זיקה מיוחדת לתשעה באב - נטועה בליבם חרדת חורבן. זו חרדה קיומית האוחזת ביהודי בכל ימות השנה כאילו נמסרת לו בירושה מדור לדור.

באזהרות החורבן שמשמיעים לאחרונה מנהיגים ואנשי רוח בישראל, הם מדגישים את הסכנה האורבת למדינה, בציון 74 שנים להקמתה. בשנה האחרונה חזרו והזכירו כיצד מלכות דוד ושלמה ומלכות החשמונאים - כשתי תקופות שבהן נהנה עם ישראל מעצמאות ריבונית - לא הצליחו לשרוד יותר מ־70 שנים. כאילו שיש במספר הזה כדי לסמן שעון חול גורלי שאולי אין ממנו מפלט. אל מעגל החרדה הזה מצטרפות נבואות חורבן, כאמירת הנרי קיסינג'ר מספטמבר 2012: "בעוד עשר שנים ישראל תחדל להתקיים". מבט רציונלי מעשי יכול לדחות את ההפחדות האלה, להציגן כחרדות שווא, כמניפולציה פוליטית. אלא שבינתיים החרדות האלה נקלטות היטב על ידי האויבים מסביב, באופן שמביאם להבנה שהגיעה שעתם לניצחון במערכה חדשה.

בהלך הרוח הזה פרסם באסם ג'ראר, איש חמאס, ספר שבו הסביר כיצד בחישובים מיסטיים, מדינת ישראל תושמד בשנה זו. שייח' יאסין בפרשנות קוראנית אישית, סימן את שנת 2027 כשנת הסיום של ריבונות מדינת ישראל. ברוח זו הכריז נסראללה: "ישראל תחדל להתקיים תוך שנים ספורות, אני רואה בעיני רוחי אנשים אורזים מזוודות וצועדים אל שדות התעופה..." (ערוץ אל־מיאדין).

לחישובים אלה אין בסיס מציאותי ממשי, ובכל זאת יש להם גלי השפעה בהפצת האמונה שהנה מזומנת למאמינים האסלאמיים שעת תפנית גדולה.

מסיבות רבות, יהודים רבים בישראל - בעיקר בני הדור שלקחו חלק במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, יחד עם המעטים שעוד נותרו מלוחמי תש"ח - מבטאים בשנים האחרונות חרדה גוברת לעתיד המדינה. על פניה החרדה הזו נראית כאוחזת בעיקר בקרב ישראלים יהודים ואין בה נקודת שיתוף לאזרחים הערבים. החרדה הזו, במובהק, אינה שוויונית. נכון כי מהיבטים אזרחיים גם לישראלי בן אום אל־פחם יש סיבות רבות לייחל להמשך קיום המדינה, אולם אם תגיע לסופה - קיומו בביתו, במשפחתו הגדולה ובכפרו על אדמותיו, אינו נראה מאוים. כפי שהחליפו שלטון עות'מאני בשלטון בריטי, יחליפו גם שלטון ישראלי בשלטון חדש, וקיומם של הערבים כבני המקום נראה איתן.

עבור האזרחים היהודים, לעומת זאת, מדובר באסון לאומי ודתי שלא ניתן לשער ולדמיין את מלוא משמעויותיו. מהיבט זה חרדת החורבן היהודית היא ייחודית ובלעדית ואקטואלית.

תהודתה של החרדה היהודית נקלטת היטב בסביבה כמסר של חולשה. בשנה האחרונה היא מעוררת באויבים תודעת הזדמנות ושעת כושר. בתנאים האלה, למרות עוצמתו הצבאית של צה"ל, מדינת ישראל מאבדת את דימוי נוכחותה כקיר איתן. במאמרו המכונן של זאב ז'בוטינסקי "על קיר הברזל" הסביר כי הערבים יסכימו להשלים עם קיומנו רק בזמן "שיאבדו כל תקווה להיפטר מאתנו, כשבקיר הברזל תיסתם כל פרצה".

חרדות החורבן המתחדשות של יהודים במדינת ישראל - בתוכן גם החרדה שלא נמוגה מאז חורבן גוש קטיף וצפון השומרון, בחתירתם הנמשכת של מנהיגים ישראלים בשמאל־מרכז לעקירה רחבה נוספת ביו"ש - יוצרות פרצות מסוכנות בדימוי קיר הברזל.

במבט הזה, את צום תשעה באב השנה ראוי למקד לחיזוק אמונה ותודעת תקומה. מיום אבל טעון חרדות חורבן, נבקש להצמיח תקוות גאולה מחוזקת. כמאמר חז"ל :"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". (תענית ל')