ביקור במעוזי הליכוד: "חלק מאיתנו היו צריכים את השנה הזו"

עשרה ימים לפני הפריימריז בליכוד, בשעה שהמועמדים מתרוצצים טרופי נשימה מכנס לכנס, כבר נתונים מעייניהם של קברניטי המפלגה לנעלם הגדול של בחירות 2022: האם ב־1 בנובמבר תצליח מפלגת האופוזיציה הגדולה להביא לקלפי כ־70 אלף מבוחריה הפוטנציאליים, שבמארס בשנה שעברה הצביעו ברגליים ונשארו בבתיהם?

לכאורה מדובר במספר קטן וזניח של מצביעים. אלא שעבור נתניהו ומפלגתו, ההתנהלות של קבוצת הבוחרים הזאת קריטית והרת גורל. הסיבה פשוטה: האלקטורט הזה, כ־7% ממספר בוחרי הליכוד בבחירות הקודמות, שווה שני מנדטים, והוא שעושה כרגע את ההבדל בין מספר הזהב - 61 מנדטים ל"גוש הימין" - לבין 59 המנדטים שהגוש הזה עומד עליהם עתה, במרבית הסקרים.

רוב הליכודניקים שבבחירות הקודמות נדדו למפלגות אחרות - כבר שבו הביתה, כך לפחות מלמדים סקרי העומק. בליכוד משוכנעים כי הדרך להכרעה בבחירות 2022 ולמנדט ה־61 עוברת עתה דרך קבוצת ה־70 אלף שמכונה שם "נוכחת נפקדת": נוכחת בסקרים אך נפקדת מהקלפיות. ח"כ דוד ביטן העריך בשבוע שעבר שכדי שגוש נתניהו יגיע למנדט ה־61, הליכוד צריך להשיג 36 מנדטים.

התובנה הזאת מחלחלת בהדרגה גם אל השטח הליכודי. מקרה הבוחן שלנו הוא קריית מלאכי. הסניף המקומי, בעיר שהחלה את דרכה כמעברת עולים, שוכן במבנה ישן ברחוב שומרון 18, במרחק בתים אחדים מהכולל על שם המשורר התימני ר' שלום שבזי ולא הרחק מבית הכנסת ע"ש המקובל הבגדדי ה"בן איש חי". במסורת של יוצאי עדות המזרח, שהליכוד מבורך בהם, מדובר בשני מחוללי ניסים, ובציבור הליכודי - בוודאי בקריית מלאכי - אף פעם לא הסתייגו מ"עזרת שמיים".

זוכרים את המכה

בבחירות לכנסת ה־23 (מארס 2020) הצביעו כאן לכנסת כ־70% מבעלי זכות הבחירה, אך בבחירות לכנסת ה־24 (מארס 2021) - רק כ־62%. התמיכה בליכוד בקריית מלאכי ירדה כמעט בהתאם: מ־6,040 בוחרים שהיוו 50.9% מכלל הקולות הכשרים, ל־4,550 בלבד - 42% מהקולות בלבד. הנתונים, כך מתברר, דומים להפליא בעוד עשרות ערים "ליכודיות".

הליכודניקים הוותיקים של קריית מלאכי מכירים את המספרים הללו בעל פה. הם שמים את מבטחם בבורא עולם, אבל גם יודעים שבלי ההשתדלות שלהם כאן למטה, העזרה מלמעלה תבושש להגיע. בשבוע שעבר הם הגיעו אל הבית ברחוב שומרון לעוד כנס פריימריז של אמסלם, ביטן וחבריהם, וגם דיברו איתנו, עמוק מהבטן הכואבת שלהם, על הסיכוי שהפעם הליכוד ימצה את האלקטורט שלו בריכוזיו המסורתיים.

"הקב"ה", אומר משה אוחנה, "נתן לנו את השנה הזאת באופוזיציה - מתנה. פקח לנו את העיניים. מי שלא הצביע בבחירות הקודמות בוכה היום. באו לנו ייסורים בשנה הזאת, כדי שנתנקה מהם בבחירות הקרובות". מרבית חייו עסק אוחנה (73) בעבודות בניין ושיפוץ. כשמשפחתו הגיעה לכאן ממרוקו הוא היה ילד. שנתיים חיו במעברה. ב־1957 השתקעו הוריו בקריית מלאכי.

"מה שהיה בבחירות הקודמות", הוא משוכנע, "לא יקרה שוב. בבחירות הקודמות רבים מהאנשים שלנו נשארו בבית. שטפו להם את המוח על ביבי בשטויות. היום אותם אנשים מדברים אחרת. אני רואה את זה במשפחה הפרטית שלי. הם ילכו להצביע. אוהו - ועוד איך ילכו, בנעריהם, בזקניהם ובמשפחותיהם... חלק מאיתנו היו צריכים כנראה את השנה הזאת כדי להבין מה הפסדנו. הקנאה והתאווה מוציאים את האדם מן העולם. ההצלחות של נתניהו הוציאו את השמאל מדעתו. ב־2021 ההסתה שלהם הצליחה. ב־2022 ההסתה שלהם תפיל אותם".

אוחנה לא לבד. גם בשורה גונן, ילידת קריית מלאכי, שכיום מתגוררת בזרחיה, סבורה ש"הליכודניקים היו זקוקים לסטירת לחי כדי להתעשת; להבין עד כמה גרועה החלופה שליוותה אותנו בשנה האחרונה; להבין כמה משמעותית ההנהגה של נתניהו, מנהיג בסדר גודל של פעם בדור, שחסרונו בראשות הממשלה רק מדגיש זאת".

אלא שבינתיים, עד שיתגשמו מאווייהם של אוחנה וגונן, התיקו הפוליטי הארור עדיין כאן. הוא נשבר בבחירות האחרונות רק לכאורה, כשלראשונה בתולדות המדינה הצטרפה לקואליציה מפלגה ערבית, אנטי־ציונית, וסייעה לבנט ולפיד להקים ממשלה קצרת ימים.

במארס 2021 שינו 286 אלף בוחרי ליכוד את הצבעתם. כ־210 אלף מהם עברו לימינה, לתקווה חדשה ולציונות הדתית. רבע מהם - כ־70 אלף, הצביעו כאמור ברגליים. הליכוד איבד שישית מכוחו וצנח מ־36 מנדטים ל־30 בלבד. בריכוזי הליכוד המסורתיים ירדו שיעורי התמיכה במפלגה ב־10%-5% אחוזים. בטבריה, בשדרות, בלוד, באשקלון, בירוחם, בקריית גת ובעוד עשרות מקומות יישוב בפריפריה, שבהם הליכוד הוא המפלגה המובילה כבר שנים רבות, העדיפו רבים מהתושבים את חוף הים, המנגלים והבילוי עם בני המשפחה, על פני הקלפי. הם הפגינו ייאוש, אדישות ומחאה כלפי המערכת הפוליטית בכלל וכלפי המפלגה הפוליטית שהיתה ביתם בפרט. אלמלא שיעורי הצבעה נמוכים במיוחד במגזר הערבי - הליכוד היה יורד עוד.

הפעם, ניתן לקבוע בזהירות, ולא רק על בסיס הסקרים, זה כנראה יהיה שונה. כמה שונה? והאם זה יספיק ל־61? - נדע רק במוצאי 1 בנובמבר. האינדיקציות להתעוררות של הציבור הליכודי מגיעות מעוד אזורים בארץ, לא רק מקריית מלאכי.

ציון פיניאן, ח"כ לשעבר, יו"ר סניף הליכוד בטבריה, זוכר את ה"מכה" מ־2021. "נפלנו בטבריה מ־11 אלף קולות למחל ל־8,500 בלבד. אבל עכשיו, אחרי שנה, ככל שהשמאל שונא אותנו יותר ומזלזל בנו המוטיבציה שלנו עולה. בליכוד", אומר פיניאן, "יש אהבה. ברגע ששונאים מישהו משלנו, האינסטינקט שלנו - זה לאהוב אותו. זה להערכתי יהיה הסיפור עם נתניהו בבחירות האלה. תוסיף לכך את העובדה שהשלטון הנוכחי תקוע לאנשים כמו עצם בגרון, ואת יוקר החיים והאמרת המחירים המטורפת וגם את תחושת הביטחון האישי שמידרדרת מול ערביי הארץ - ותבין שמשהו השתנה".

באור יהודה, שאותה ייסדו עולים מטורקיה ולוב, לנפילה של הליכוד במארס 2021 מ־52% תמיכה ל־48% בלבד, היתה סיבה מובהקת: מעבר של אנשי הליכוד המקומיים למפלגתו של גדעון סער, בעקבות יו"ר הסניף הקודם, יחיאל מושייב שעבר לתקווה חדשה. "אנשים התפכחו", טוען יו"ר הסניף איציק דדוש, לשעבר סגן ראש העיר וכיום עוזר אישי לראשת העיר ליאת שוחט. ביום רביעי כינס דדוש את פעילי הליכוד ב"בית של סבתא רוזה" בסמטת בית אל 11, כדי שיבואו לשמוע את הח"כים קרן ברק, אמיר אוחנה ויואב קיש.

סבתא רוזה עליה השלום היא אמו של דדוש שהגיעה ארצה מלוב ב־1952. כחירותניקית ואח"כ כליכודניקית שרופה, היא מיסדה את כנסי הליכוד המפלגתיים בביתה, ודדוש, הבן, ממשיך את המסורת. "עכשיו", מתרשם גם הוא, "המציאות השתנתה. החרם על נתניהו מרתיח אפילו אנשים שבחרו בסער. אנשים רוצים את ביבי בחזרה. זה רגשי. אנשים כואבים את מה שעוללו לו. החרם הזה עליו הוא נורא ומקומם. להיכן שאני הולך אנשים מדברים על זה. תשמע לי - הפעם זה לא חבר מביא חבר, אלא חבר מביא משפחה. משפחות שלמות יבואו לקלפי. נגמר הסיפור של להישאר בבית. אנחנו נדאג לכך".

מהבטן ומהראש

בחזרה לקריית מלאכי: יום שני שעבר. סניף הליכוד, בניין שראה ימים טובים מאלה; קירות מתקלפים, חלון סורג ארוך שבקושי מאוורר את החלל ותמונה אחת, של "המנהיג", בנימין נתניהו, מודבקת ברישול מאחורי שורת ח"כים ומועמדים לכנסת שנושאים את דברם לפעילים. כולם כאן מכירים את כולם. גדלו יחד, או גרים ביחד. הליכוד, לפחות כאן בקריית מלאכי, הוא קצת כמו משפחה, משפחה פגועה. החרם על נתניהו מוציא גם כאן את האנשים מדעתם והרושם הוא שזה אמיתי. לא הצגה לתקשורת. השאלה אם החרם הזה יוציא אותם גם לקלפיות - היא שאלה נפרדת, שתשובות רבות לה.

זלמן וולף (54), למשל, רואה עדיין מול עיניו את "נתניהו המוחרם, ניצב בשורה השנייה בטקס קבלת הפנים לביידן, בין מרב מיכאלי לניצן הורוביץ, כשבחזית פוסעים זה לצד זה הנשיא האמריקני ורה"מ לפיד. "כשליכודניק אמיתי צופה בתמונה כזאת", הוא אומר, "זה פצע מדמם, עלבון. זה יוציא אותו מהבית!".

ללו אטדג'י מאמין ש"ביבי ינצח הפעם", בעיקר מכיוון ש"הממשלה הנוכחית הורסת לאנשים את החיים עם ההתייקרויות. אין לך מושג כמה זה משמעותי כשאנשים נפגעים בכיס". גם חיים שטיינר, חב"דניק, מראשי הסניף ולשעבר סגן ומ"מ ראש העירייה, מעריך שהפגיעה הכלכלית הקשה בשכבות אוכלוסייה רחבות תוציא רבים יותר אל הקלפיות: "קריית מלאכי היא עיר מסורתית עם משפחות גדולות שרווחת החיים שלהן נפגעה. הכל מתייקר: השתייה, הכלים החד"פ, המעונות, הגנים, מוצרי המזון. זו פגיעה ביום־יום שלנו, ב'בשר החי'. לא במותרות".

שי סבן, חבר מרכז ליכוד, לשעבר יו"ר איגוד הסוחרים בעיר וכיום תושב באר טוביה, חש שזאת ההזדמנות האחרונה של הליכוד בראשות נתניהו. "שני דברים יניעו את הליכודניקים לקלפיות", הוא מעריך, "פחד אמיתי מאיבוד הזהות היהודית של המדינה, והכפיפות של הממשלה להחלטות מועצת השורא של רע"מ ועבאס. אשתי", הוא מספר, "הצביעה לבנט בסיבוב הקודם. אני מכיר עוד לא מעט כאלה וגם רבים שנשארו בבית. כולם חוזרים עכשיו לבית הטבעי שלהם, לליכוד".

ושוב - החרם: "מי שמחרים את 'ביבי', מחרים אותי ואת חבריי. גם אני, שאינני ביביסט - אם יולי אדלשטיין היה רץ, הייתי תומך בו - חש מוחרם. הרדיפה היא אחרי דמות של מנהיג אהוד ומיוחד, ואותנו, כמצביעיו, רודפים בטענת נבערות ואפלות. זה יגרום להרבה אנשים להצביע מהבטן".

משה אוחנה מרחיב אף הוא בנקודה זו: "איננו עובדי אלילים ולא מעריצים על עיוור. אני אולי מדבר עכשיו מהבטן, אבל חושב מהראש. יש לנו דרך ומדיניות וכיוון... השמאל והתקשורת חושבים שאנחנו אידיוטים וטיפשים; שהחוכמה היא נחלה בלעדית שלהם. אנחנו גדלנו על ברכי התורה ומסורת ישראל, ומי שיש לו את היסודות הללו - יבחר הפעם נכון, בשכל ישר. אנחנו קודם כל ציונים ואוהבים את המדינה. אי אפשר יותר לשטוף לנו את המוח. זה נגמר".

לרוח הקרב ולתחושה הטובה של הליכודניקים בקרית מלאכי יש סימוכין גם בסקרים. מנחם לזר, מנהל "פאנלס פוליטיקיס", מספר על תוצאות סקר שערך עבור "טאטיקה, אסטרטגיה ותקשורת", וממנו עולה כי רוב תומכי נתניהו "חשים שמחה" לנוכח הבחירות והביטחון בניצחונם, לעומת תחושות הפוכות של עצב וספקות בניצחון במפלגות מחנה "רק־לא־ביבי". נתון נוסף שיכול לעודד את הליכודניקים מגולם בתשובות לסקר אחר שערך לזר בנוגע למידת הביטחון אצל המשיבים, שאכן יצביעו בבחירות למפלגה שבה תמכו בסקר. 75% מבוחרי הליכוד בסקרים "בטוחים בכך בהחלט", לעומת 51% בלבד מבוחרי יש עתיד, 43% מבוחרי גנץ, 44% מבוחרי רע"מ ו־30% מבוחרי ליברמן.

בין המפלגה לגוש

פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן בדק ומצא כי במעוזי הליכוד (יישובים שבהם יותר מ־50% מבעלי זכות הבחירה תמכו במפלגה) - קטן שיעור ההצבעה בין בחירות מארס 2020 לבחירות מארס 2021 מ־66.35% ל־61.74%; ירידה של 4.61%.

לעומת זאת, במעוזי כחול לבן, שם שיעור ההצבעה היה גבוה יותר (יותר מ־70%) - הירידה היתה מזערית: 1.26% בלבד. במעוזי העבודה־מרצ היתה אפילו עלייה של כרבע אחוז בשיעור ההצבעה. "בגדול", מסביר כהן, "זה הסיפור של הליכוד בבחירות הקודמות: מיליון שלוש מאות וחמישים אלף בוחרים שתמכו בו בבחירות 2020, שהצטמקו למיליון ושבעים אלף בלבד שתמכו בו בבחירות 21': פער של כ־280 אלף בעלי זכות בחירה, ש־70 אלף מהם פשוט לא באו להצביע.

מאגר הנתונים שהעמיד כהן לרשות כתבה זו מסביר היטב את שהתרחש: בלוד ירד הליכוד בבחירות האחרונות מ־13.4 אלף קולות ל־10.3 אלף קולות. באשקלון, בקריית גת ובבית שמש הליכוד נפל ב־8%, באשדוד ב־6%, ובקריית שמונה, בדימונה, בירוחם ובטבריה - ב־7%. בבית שאן, באופקים, וכאמור, גם בקריית מלאכי - הנפילה היתה חדה במיוחד.

בבחירות 2015 נרשמה מגמה הפוכה, מוסיף כהן. "במחקר שלי ושל מנחם לזר השווינו בין שיעורי התמיכה וההצבעה לליכוד לבין שיעורי התמיכה וההצבעה למפלגות המרכז־שמאל. מצאנו שב־2015, שיעורי ההצבעה בריכוזי המרכז־שמאל עלו ב־1.4% בלבד, בעוד בריכוזי הליכוד העלייה בשיעור ההצבעה עמדה על 5.75%. משמע: שיעור הגידול בשיעורי ההצבעה בריכוזי ליכוד היה גבוה כמעט פי ארבעה משיעור הגידול בריכוזי המרכז־שמאל.

"לשם הליכוד צריך לכוון" אומר פרופ' כהן, "בישראל, כמו בכל העולם", הוא מסביר, "יש קשר בין דפוסי ההצבעה לבין השכלה גבוהה יותר. בדרך כלל המעמד הגבוה יותר מבחינה כלכלית וחברתית, מצביע בשיעורים גבוהים יותר מאשר המעמד הנמוך. הכלל הזה נשמר גם בבחירות 2015, אבל מה שעשה את השינוי היה הזינוק בשיעור ההצבעה בריכוזי הליכוד. התחושה באותם ימים היתה תחושה של תיקו; של 'כחוט השערה'. בבחירות האחרונות אמנם היתה ירידה חדה בשיעור ההצבעה בערים הליכודיות, אבל התקדים של 2015 מוכיח שזו אינה גזירת גורל.

"בבחירות האלה", מנתח פרופ' כהן, "הליכוד ישחק משחק עדין בין שני מישורים שלעיתים סותרים זה את זה. האחד הוא המפלגתי והשני הוא הגושי. במפלגתי - הליכוד נע בסקרים סביב ה־34 מנדטים, ולמפלגה שממול, יש עתיד - 23-22 מנדטים בלבד. גם מבחינת ההתאמה לראשות הממשלה - נתניהו מוביל בגדול. לעומת זאת - במישור הגושי, הליכוד עדיין לא השיג את מטרתו, רוב של 61. אין משמעות אם לליכוד יהיו 32 או 35 מנדטים. ברור לגמרי שלליכוד עדיף לקבל פחות מנדטים ובלבד שלמפלגות הגוש שלו יהיו יותר מנדטים מאשר לגוש היריב.

"המלכוד", מסביר כהן, "טמון בכך שמרגע שהבטחת את מעמדך כמפלגה הגדולה ביותר, קשה לך לתחזק קולות. אם תעשה קמפיין יותר מדי גושי, אתה עלול, כמפלגה, לאבד בוחרים ומנדטים. ב־2015, בבחירות לכנסת ה־20, הליכוד התגבר על הקושי הזה באמצעות קמפיין 'געוואלד' מוצלח שהוציא יותר ליכודניקים אל הקלפיות. כך הוא שמר על עצמו גם כמפלגה וגם על 'הגוש'. הליכוד מודל 2022 צריך לשכנע שוב את בוחרי הליכוד, שמסיבות כאלה או אחרת, הוא שוב במצב של 'געוואלד'. המוטיבציה הבסיסית קיימת. האופוזיציה ובוחריה בדרך כלל 'רעבים' יותר מאשר מפלגות השלטון".

החברתי האמיתי

ד"ר אורי כהן, סוציולוג והיסטוריון של החברה הישראלית (אונ' ת"א), סבור שה"חרם" של חצי מחברי הכנסת על נתניהו הוא תוצר של זלזול והתנשאות שהפכו בשנים האחרונות למדיניות בלתי סובלנית. "עיתונות השמאל", סבור כהן, "יצרה לאורך שנים הבחנה חסרת בסיס בין 'מחנה האור והקדמה' לבין 'מחנה החושך והבערות'. היא הובילה בכך לחוסר היציבות הפוליטית המשווע שמגולם בחמש מערכות בחירות בתוך שלוש שנים".

החרם, לדבריו, "נגזר מהבנה של השמאל שאין עוד 'קונים' לרעיונותיו המרכזיים. הם נמוגו מאז הסכמי אוסלו והפכו לגיבוב של חקיינות והטמעה של רעיונות הליכוד. כששמאל עולה לשלטון באמצעות ממשלת לפיד־בנט, אזי העיקרון המרכזי של הממשלה הוא שהם לא משנים דבר וחצי דבר בנושאי ליבה שקבעה תנועת הליכוד.

"רבין ופרס", הוא מציין, "הביאו עלינו 'שלום של הקורבנות' והשמאל מצוי מאז במבוי סתום בהרבה תחומים. זו תחושה שברמה ההיסטורית קשה להפנים אותה לעומק: היורשים לכאורה של בן־גוריון ואנשיו, שהקימו את המדינה יש מאין, איבדו את דרכם. בהדרגה נמחקו בישראל מפלגות כמו העבודה ומרצ שהתיימרו להיות מפלגות סוציאל־דמוקרטיות. בהדרגה התברר שדווקא הליכוד של מירי רגב, אמיר אוחנה, קטי שטרית, אמסלם ומאי גולן - הכה מושמצים - הם־הם הסוציאל־דמוקרטיים האמיתיים. הם אלה שהצליחו להקנות לציבור יוצאי עדות המזרח ביטחון, שגשוג וצמיחה.

"בעשור האחרון", מוסיף כהן, "קודמו האינטרסים התעסוקתיים, הביטחוניים הכלכליים, והדברים באים לביטוי בהתחזקות מתמשכת של המעמד הבינוני המזרחי. אפשר לצחוק על מירי רגב כמה שרוצים, אולם בסופו של דבר היא זו שנלחמה להביא תרבות לפריפריה. ישראל תחת נתניהו חוותה צמיחה והתבססות שלא היתה דוגמתה ואפשרה מוביליות חברתית שנחסמה על ידי האליטות הוותיקות. הליכוד הוא שבפועל הגשים אידיאולוגיה פוליטית שהביאה לרפורמות סוציאליסטיות, שהיטיבו עם הציבור".

אין כאן עניין של רגש?
"לדעתי לא. זה לחלוטין אינטרס. ההוכחה לכך היא שב־2006, כאשר נתניהו, כשר אוצר, לא קידם את האינטרסים המיידיים של הציבור המזרחי ופגע בו כלכלית - הציבור העניק לו 12 מנדטים בלבד. ב־2022, כשנתניהו העניק לציבור תחושה של ביטחון בתחומים רבים וחשובים, הציבור מתגמל אותו, לפחות בסקרים, ב־36 מנדטים. הפער הזה מעיד שההצבעה עבור הליכוד אינה רגשית או שבטית, אלא היא באה קודם כל מהראש ומהשכל".

הסרגל של ס. יזהר

ד"ר אורי כהן סבור כי מה שקוסם לבוחרי הליכוד בנתניהו, היא יכולתו "לעצב למדינת ישראל תזה רעיונית ואידיאולוגית בת יישום; תזה שפשוט עובדת. נתניהו לא נפל לשום מלחמה רצינית גדולה והצליח להתוות דרך עוקפת לסוגיה הפלשתינית באמצעות טוויית ושדרוג היחסים עם מצרים, ירדן, סעודיה, מרוקו, בחריין והאמירויות. הוא לא הלך בתלם של אוסלו של רבין ופרס וזה הוציא משיווי המשקל את ממשיכיהם".

אתה מזהה כאן אלמנט של שנאה?
"בוודאי. השנאה לביבי הצליחה לעוור בבחירות הקודמות גם חלק מהליכודניקים. אחרי שנה של ממשלה מוזרה מאין כמוה, השנאה תפקח את העיניים לרבים שהלכו שולל אחריה והושפעו ממנה. הדמוניזציה תתהפך על יוצריה, אם לא בבחירות הקרובות אזי בבחירות שלאחריהן".

לפני כשלושה עשורים התרשם הסופר ס' יזהר כי בארץ ישראל חיים שני עמים המדברים בשפות שונות ומגיבים בדרך שונה לאותם האירועים; יזהר התכוון לעם הישראלי ולעם היהודי. ושני העמים הללו אכן פירשו אחרת לאורך השנים את טעם היות המדינה, את טעם יהדותם ואת טעם חיי היום־יום שלהם. "כל צד מבין אחרת ומרגיש אחרת", אבחן אז הסופר, "עד שמה שלאחד נחשב הישג, נחשב לאחר כהפסד, ומה שנחשב לזה ככבוד, נחשב לזה כאי־כבוד, ומה שמלהיב אחד, מדכדך שני, וכמעט שלא נשאר עוד גשר ביניהם".

הליכודניקים, ניתן לומר בהכללה גורפת, שייכים על פי הסרגל של ס. יזהר "לעם היהודי", ובנקודת הזמן הנוכחית רבים מהם מרגישים פגועים מ"העם הישראלי". האם זה יספיק כדי להוציא אותם בהמוניהם אל הקלפיות בעוד שלושה חודשים? נתניהו וחבריו בליכוד רוצים להאמין שכן.