עם כל הכבוד

"מודים אנחנו לכם אחינו (האשכנזים), על שהעליתם אותנו לארץ אבותינו, ממרוקו, תימן ואלג׳יר, מיוון ובבל וטנג׳יר, מבולגריה מצרים ופרס, ובוכרה ואיטליה וקווקז (...) והצלתם אותנו מציפורני הנוכרים ופתחתם לפנינו את כל השערים ובזכותכם נפקחו עינינו, ולימדתם אותנו לחיות מיגיעי כפינו, וזיכיתם אותנו בשוויון זכויות, ונתתם לנו את כל האפשרויות, לעשות לכם ספונג׳ה ולשטוף רצפות, לסתת לכם אבנים, ולהניח מרצפות. את הרחובות בלילה לטאטא, בכל המשרדים לחלק לכם את התה, להגיש לכם פולקלור ביום העצמאות וחג ההסתדרות, אם זה גורם לכם תענוג ואם זה טוב לתיירות, להיות לבלברים פקידונים ושליחים, שוליות נגרים, ושוליות מוסכים, לעבור בעירייה במחלקת המים, וברחוב הראשי לצחצח נעליים. להיות שמשים בבתי המשפט וככה לנגוע בצדק - כמעט״.

טקטס חתרני ומלעיג זה התפרסם באפריל 64׳ ב״ידיעות אחרונות״ תחת הכותרת "מהפכת האשכנזים״. כתב אותו "יהודי מזרחי" יליד פולין (אוסטן־יודן כינו את העולים משם) חכם ומוכשר בשם חיים פיינר. אם לא שמעתם על מר פיינר הסטיריקן הנהדר, ודאי תופתעו לגלות שב־2002 הוא אמר בראיון ליניב חלילי מ"ידיעות אמריקה": ״הם (המרוקאים) לא הביאו איזשהו דבר מיוחד במינו לתרבות ישראל. מה הם הביאו, את המופלטות? בחייך. זה דבר חשוב? מה הם הביאו, תרבות של כמה קברים?".

רגע, זה לא מה שחיים חפר, הפזמונאי חתן פרס ישראל, אמר? אכן, פיינר־חפר הם אותו החיים. אם כן מי החפר ומי הפיינר? בור, ספק גזען? או סטיריקן חד ודוקר כנגד דיכוי יוצאי ארצות האסלאם בישראל? התשובה היא - שניהם.

הסיבה לחפירות החפר האלו היא שהשבוע הציע תיאטרון הבימה לזמר איתי לוי לככב בעיבוד מחודש ל״קזבלן״. לצעירים ולשוכחים, נזכיר שחפר אחראי יחד עם מנחם גולן לעיבוד המחזמר ולסרט "קזבלן", שהוא אחד הייצוגים הידועים ביותר של דמות ״מזרחית״ בתולדות התרבות הישראלית. שני אולי רק ל"סאלח שבתי" של קישון.

ההיסטוריה של קזבלן היא דוגמה מרתקת לאיך קומבינת התרבות בישראל נוצרת, עובדת ובעיקר מעוותת. בעבודת הדוקטורט שלו התחקה ד"ר אופיר ממן אחר תולדות הקמתו ופעילותו של ארגון תל"ם - תיאטרון למעברות - שהוקם בידי משרד החינוך והתרבות, הסוכנות היהודית וההסתדרות. בין השנים 53' ל־66' שימש תל"ם הזרוע הביצועית ליישום מדיניות כור ההיתוך הישראלי. כך הפכה המדינה לשחקן פעיל בשדה ההתרבות, ובו ביקשה לחנך את אזרחיה.

אם המשפט שקראתם עכשיו לא נשמע לכם מוזר, זה רק מפני שבמשך עשורים הורגלנו כל כך לעיוות הזה שאנחנו בכלל לא מבינים מה הבעיה שמדינה דמוקרטית שולטת בתרבות באמצעות קומיסיריה. אם זה ערוץ אחד, קול ישראל, גלי צה"ל, הלהקות הצבאיות, קרן הקולנוע הישראלי ועוד גופים תרבותיים כביכול חצי עצמאיים, אך בפועל תמיד פועלים בהנחיה מפורשת או בקריצה כדי להדהד את מדיניות אדוני התרבות. על מירי רגב צחקו כשאמרה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו?", אולם רגב רק הדהדה את התודעה המפא"יניקית שבישראל, שלפיה המדינה צריכה לשלוט גם על התרבות שנעשית בה.

בעידן הפרה־טלוויזיוני, התיאטרון והקולנוע היו פעילויות הבידור־תרבות היחידות עבור רוב הקהל. לא פלא שכ־1,700,000 צופים חוו את פעילויות תל"ם. ב־53׳ הוזמן יגאל מוסינזון ליצור מחזה ש"יהיה יפה במיוחד לעולים חדשים ויבטא לבטי היאחזותו של המתנחל העברי באדמת הארץ ושמחת התערותו". מוסינזון הגיש את "קזבלן" שהעלה את הפער העדתי בישראל אל פני השטח.

אנשי תל״ם דחו את ההמחזה וב־55׳ הועלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי. את קזבלן גילם יוסי ידין (סוקניק) ואף על פי שקזבלן נחשד כרוצח (מרוקאי סכין וכו׳) המחזה הצליח מאוד. עד שקהל העולים במעברות ביקש לראות את המחזה והוא הוצג במסגרת תל״ם.

עשר שנים לאחר מכן עיבדו מוסינזון ויואל זילברג את המחזה הדרמטי למחזמר. כדי להקליל, הופחתה ההאשמה ברצח לגניבה, דן אלמגור, חיים חפר ועמוס אטינגר כתבו פזמונים שהלחין עוד יהודי מזרחי רב כשרונות - דובי זלצר.

רק ב־73׳, כמעט שני עשורים לאחר שנוצר מלכתחילה כשיעור מולדת למזרחים, הפך המחזה לסרט שהוצג בהצלחה עצומה. חצי מאוכלוסיית המדינה צפתה בו. זה הקזבלן שעליו גדלו והתעצבו דורות של ישראלים. את דמות העולה החדש מקזבלנקה גילם יהורם גאון. מי שנתפס בזמנו כ״סוג של״ מזרחי. אף על פי שגאון הקפיד להדגיש את היותו ס״ט מהספרדים הטהורים מירושלים, אולי כדי שלא יטעו לחשוב שהוא מהספרדים הטמאים שמקשיבים למוזיקת ״זבל שלא ברא השטן״.

השנים לא עשו טוב לקזבלן. מעבר לריקודים המגוחכים, צפייה בסרט כיום היא מפגן מתמשך של קרינג׳ מכווץ במבוכה. קזבלן הוא דמות סטריאוטיפית של עבריין ומטרידן, שכל עניינו הוא ״כבוד״, והדרך להשיג אותו מתגלמת באמירה על הילד שנולד לחיים עלובים ביפו, ״כשר לא כשר? העיקר שידע להרביץ מכות״.

אם לקזבלן יש עוד כמה תכונות חיוביות שמראות את ליבו הטוב, הרי הדמויות מסביבו בשכונת העוני היפואית הן התגלמות זיבורית הסטריאוטיפים הישראלית. נכון, גם האשכנזים כאן סובלים מייצוג מעוות ומגחיך, אבל זה בקטנה לעומת המזרחים שמוצגים כצעקניים להחריד, חסרי תודעה פוליטית שאינם יודעים ״מה זה דמוקרטיה?״, מלאי אמונות תפלות, ובאופן כללי נדמים לערב רב.

בליל עדות פראים שאין בינן שום הבדל. אז מה אם אריה אליאס נולד בבגדד ושיחק את שייקספיר? אליאס מגלם את מושיקו בביוף, ששמו מעיד שהגיע מגולת בוכרה, אך משום מה הוא מקלל בערבית. ואילו התימני של השכונה שם תרבוש מרוקאי על הראש, בבחינת כל המזרחים אותו הדבר.

כשקזבלן שואל את אהובתו האשכנזית מה היא חושבת עליו, היא עונה ש״אני לא חושבת שאתה חיה, אבל אני בהחלט חושבת שאתה פרא אדם״. וזה לב העניין. למרות כל השינויים שעבר לאורך השנים, הסרט נשאר נאמן לכוונתו המקורית של המחזה, העולים מארצות האסלאם הם פראי אדם שצריך לתרבת.

איך? באמצעות הפרס הגדול ביותר שמוצע לקזבלן על ״התנהגותו הטובה״, פרס שגדול מהצל״ש שקיבל במלחמה - חתונה עם אישה אשכנזייה.

ברור לי שקזבלן הצליח הרבה בזכות אותם עולים שאותם הוא מלעיג ומבקש לחנך. אך צריך לזכור שקזבלן ושאר סרטי הבורקס היו למעשה סרטי גפילטע. רובם ככולם נוצרו, נכתבו ותובנתו בידי יוצרים אשכנזים. בין שמכוונות חינוכיות, טובות, או מסחרית גרידא, מדובר במפגן גזענות שעיוותה, כיערה והשטיחה את דמות המזרחי בתרבות הישראלית. למרבה הצער היו אלו הייצוגים היחידים שהמזרחים יכלו לראות ולחוות את עצמם. מסלאח שבתי ועד קזבלן ויורשיהם, התרבות הציעה את אותה עסקה שטנית ליוצאי ארצות האסלאם: רוצים להיות נוכחים בתרבות? בבקשה, אבל רק דרך המראה המעוותת שלנו.

מה בדיוק גורם לאנשי הבימה לרצות לשוב ולהעלות את קזבלן ב־2022? התשובה ברורה - באין השראה, גם חימום פיסת נוסטלגיה עבשה תמלא אולמות וגירעונות. אין לי טענות לסוחטי הלימון המאובן, אך אני רוצה לפנות אל איתי לוי ואל הקהל הרחב, ולשאול האם אתם באמת רוצים לקחת בזה חלק? למחוא כפיים להסללה בת 70 שנה? האם לנצח נידון לחזור על אותו שיעור מולדת מעוות? האם אין מקום אשר נשאר הרחק בעבר? לפני שאתם עונים, קראו שוב את תחילת הטור ואל תשכחו, למי, למי, יש יותר כבוד ולמי למי, יש יותר כוח.