מי ימצמץ ראשון

במהלך כמה ימים השבוע, יתייצבו זה מול זה הכוחות הטובים והרעים באזור: מצד אחד ארה"ב ובעלי בריתה, המדינות הסוניות המתונות וישראל לצידן, שישתתפו במפגשים שעורך הנשיא ביידן במסגרת ביקורו; ומהצד השני רוסיה ואיראן ולצידן טורקיה, שייוועדו במסגרת ביקורו של הנשיא פוטין בטהרן.

קשה לדעת אם הפסגה בטהרן היא תגובה ישירה לפסגה בג'דה, או אירוע שתוכנן במקרה בסמיכות זמנים. זה גם לא ממש משנה; רוסיה ממצבת את עצמה בה באופן מוחלט וסופי כמנהיגת הרוע העולמי, ומה שיותר חשוב מבחינתה של ישראל - היא מנטרלת בכך את ניסיונותיה של איראן להציג פנים יפות. גם מי שהיה תמים מספיק להאמין שאיראן רוצה לחזור למשפחת העמים, יקבל השבוע עדות היכן היא נמצאת באמת: שחקנית ראשית בציר שמאיים בגלוי על שלומו ועל ביטחונו של העולם.

הצטרפותה של טורקיה לציר הזה מעניינת. לאחר תקופה ארוכה של מדיניות בדלנית ולעומתית, עשה בחודשים האחרונים ארדואן מאמץ ניכר לשנות כיוון. חימום היחסים עם ישראל והסרת ההתנגדות הטורקית לצירופן של פינלנד ושבדיה לנאט"ו אותתו שהוא מבקש לפתוח דף חדש ביחסיו עם המערב. זה לא קרה כי ארדואן גילה את האור: המצב הכלכלי הקשה בטורקיה חייב אותו לאמץ גישה שונה.

ספק אם ארדואן רוצה כעת למצב את עצמו שוב בצד השני. הגעתו לטהרן נועדה לצרכיה של טורקיה: הוא רוצה לנצל את הכאוס העולמי והאזורי כדי לשפר עמדות, ולהשתלט על שטחים בסוריה שנשלטים כיום בידי הכורדים. לשם כך, הוא זקוק לרוסיה. מי שאמורה להתייצב נגדו - ולהגן על בעלי בריתה הכורדים - היא ארה"ב, שמפגינה עד כה צמחונות מטרידה בכל הקשור להפעלת כוח באזור.

רפובליקה ללא דאגות

הנשיא ביידן שב והתחייב השבוע בכל דרך אפשרית שארה"ב לא תאפשר לאיראן להחזיק ביכולת גרעינית. בראיון שהעניק ליונית לוי בחדשות 12 הוא הבהיר ששימוש בכוח ייעשה "כמוצא אחרון", כלומר אם יהיה ברור שאפסו הסיכויים לבלום את איראן בדרכים אחרות.
כוונותיו של ביידן טובות. גם ליבו נמצא במקום הנכון. ספק אם יש עוד נשיא אמריקני שיכול היה לייצר מפגש כה אותנטי עם שתי ניצולות השואה ביד ושם, או שיר ספונטני ללוי, שראיינה אותו במקרה ביום הולדתה. גם עם הבדלי הגישות בינו לבין ישראל אפשר לחיות בשלום: מוושינגטון הדברים נראים אחרת מאשר מירושלים; הבעיות שלנו מתגמדות ממרחק אלפי מיילים - ולהפך.

הבעיה היא שביידן וממשלו שוגים בדרך שבה האזור מפרש את כוונותיהם. היד המושטת שלהם והתנזרותם מהפעלת כוח נתפסים כחולשה. מרגע שנאמרו שתי המילים "מוצא אחרון", היה ברור לכולם שזה לא יקרה לעולם. במקום להגיד - כמו ישראל - שהאופציה הצבאית נמצאת על השולחן בכל רגע, הם שחררו את איראן מדאגות.

איראן מצמצה פעמיים ב־20 השנים האחרונות. בשתיהן זה קרה כאשר היא חששה שתותקף. הפעם הראשונה היתה ב־2003. אחרי שארה"ב פלשה לאפגניסטן ולעיראק, טהרן היתה משוכנעת שהיא הבאה בתור. האיראנים מיהרו לקפל את "קבוצת הנשק" של תוכניתם הגרעינית, וככל הידוע לא חידשו את פעילותה מאז. המסמכים שנתפסו בארכיון הגרעין לימדו עד כמה שיקרה איראן לעולם במה שעשתה עד אז, ועד כמה מתקדמת היתה פעילותה.

אגב, לא רק איראן התקפלה אז. גם מועמר קדאפי, שליט לוב שאיבד את שלטונו ואת חייו באביב הערבי, מיהר לסגור את תוכניתו הגרעינית מחשש שיותקף. ישראל לא ידעה אפילו שלוב עוסקת בחשאי בגרעין. ההלם שאחז אז במערכת המדינית־ביטחונית, והחשש שעוד מדינות מוסלמיות יפתחו גרעין בחשאי ויציבו מול ישראל משוואה אסטרטגית מסוכנת, הוביל לחיפוש מפרך באזור שבסופו הושמד הכור הגרעיני הסורי ב־2007.

הפעם השנייה שאיראן התקפלה היתה ב־2012. מי שהציבה מולה אז איום אמין היתה ישראל, שהתאמנה והתדיינה באינטנסיביות בנוגע לאפשרות שתיאלץ לתקוף באיראן כדי לעצור את תוכניתה הגרעינית. האיראנים רצו אז לוושינגטון (או יותר נכון לעומאן), והחלו במגעים עם ממשל אובאמה שבסופם נחתם הסכם הגרעין.

את הלקחים האלה דוחקת ישראל בוושינגטון ליישם גם כעת. מאז פרשה ארה"ב מהסכם הגרעין, איראן מתקדמת בעקביות בתוכניתה, בידיעה שהיא חסינה מפגיעה. תחושתה הזאת התחדדה לאחר שהאמריקנים נרתעו (בממשל הקודם והנוכחי) מתגובה צבאית למהלומות צבאיות שנקטו האיראנים או בני חסותם נגד האמריקנים או בני חסותם - מהפלת המל"ט האמריקני המתקדם, דרך תקיפת משחתת אמריקנית בתימן ועד למתקפת טילי השיוט על מתקני הנפט של סעודיה ב־2019.

ביידן שמע בירושלים וישמע בג'דה את הצורך לנהוג באיראן בקשיחות. לא לאפשר את הסרת הסנקציות, אלא לאיים בהקשחתן; לא לדבר על תקיפה צבאית כאופציה אחרונה, אלא כאפשרות ריאלית. אם זה יקרה, איראן תמצמץ. בינתיים, האמריקנים הם שממצמצים ואיראן מבינה את הרמז: ההסכם שחתמה לאספקת מל"טים תוקפים מתקדמים לרוסיה - שישמשו במלחמתה באוקראינה - היה עדות ברורה לכך שהיא מצפצפת על וושינגטון.
מי שחשפו את ההסכם הזה הם האמריקנים (אפשר להניח שהם קיבלו סיוע מודיעיני מידידים טובים). אבל מדאיג היה לגלות שהם מתעקשים שלא לחבר את האחד ועוד אחד לתוצאה: לנצל את ההזדמנות שאקדח מעשן הונח לפתחם בנושא הקריטי ביותר כעת לעולם - אוקראינה והשלכות המלחמה בה - כדי להקשיח עמדות ולהעביר את הדילמה לטהרן.

קלישאות מהמגרש

שלשום, בנתב"ג, קיבל ביידן סקירה ביטחונית משר הביטחון, בני גנץ. איראן היתה הנושא המרכזי כמובן, אבל גם החזית הצפונית והפלשתינית, שיתופי פעולה מבצעיים, מודיעיניים וטכנולוגיים, וכמובן פיתוחים ישראליים שונים ובראשם בשורת הלייזר שישראל מביאה לעולם.

ביידן היה קשוב. הוא לא שאל, אבל רשם לעצמו כמה הערות. סקירות כאלה מטבען הן לא המקום למחלוקות: כמו בכל הביקור, גם בהן הכל מתואם מראש. ובכל זאת, מה שהנשיא למד ממה ששמע היה עד כמה עמוק ואינטימי הקשר בין הממסדים הביטחוניים של שתי המדינות. לא שזה חדש לו - כמי שמסתובב כאן מאז ימיה בשלטון של גולדה מאיר הוא יודע דבר או שניים - ובכל זאת, למרות הבדלי הגישות בין ירושלים לוושינגטון, יש בין הצדדים הרבה יותר מחבר מאשר מפריד.

החיבור הזה יתחזק בעקבות הביקור, למרות הפערים בסוגיה האיראנית (ובוודאי בזאת הפלשתינית). פסגת ג'דה גם תאיץ את שילוב ישראל באזור, ובוודאי תעלה אותו מדרגה: האישור שייתנו הסעודים לטיסות ישראלים לעבור בשמי הממלכה יהיה הסנונית הגלויה הראשונה. בעקבותיה יהיו נוספות.

קלישאת הכדורסל קובעת שלמגן אסור לעולם להסיר את עיניו מהכדור. מבחינת ישראל, הכדור הוא איראן. להגנה הזאת שותפים האמריקנים ורוב מדינות האזור, אבל כדי שהיא תהיה יעילה באמת צריך לחבר אליה את קלישאת הכדורגל החבוטה, שקובעת שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.