ממלכתי זה הכי, אחי

על ערך הממלכתיות שנוסף השבוע למסמך רוח צה"ל למדתי מהרדיו, בעודי מנסה לעקוף משאית בכביש 6. "צה"ל הוא צבא העם, צבא ממלכתי, הנתון למרות החוק והממשלה", ציטט קריין החדשות. "חיילי צה"ל יפעלו כשרק המשימה, ערכי צה״ל וביטחון המדינה ראשונים לנגד עיניהם, ויעשו זאת ביושרה, בענייניות ובייצוגיות".

ערך הממלכתיות נוסף לערכים הוותיקים במסמך, שמשמעותם מובנת יותר, כמו דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות, אמינות, דוגמה אישית, טוהר הנשק, רעות ושליחות. אוקיי, גם ערך השליחות הוא הנפצה של נפש דידקטית ויומרנית, אבל זה לא אומר שצריך להוסיף את עז הממלכתיות לדיר הצפוף הזה.

מדוע נוצר הצורך בהוספת ה"ממלכתיות" למסמך רוח צה"ל? אולי כדאי לשאול קודם מדוע היה צורך במסמך מלכתחילה. ובכן, מעולם לא היה בו צורך, אבל בשנת 1994 הטילו על הפרופסור לפילוסופיה אסא כשר לכתוב את הקוד האתי של צה"ל. מה לעשות שיש קצינים משועממים - כמו ראש אכ"א דאז, אלוף יורם יאיר. כשר שירת בעתודה האקדמית, אבל היעדר ניסיון קרבי לא מנע ממנו להירתם למשימה. הוא טרח על הקוד האתי של צה"ל, אך זה לא נקלט כהלכה.

בשנת 2000 לקה קצין חינוך ראשי, אלעזר שטרן, בשעמום קיומי משלו, ויחד עם חבורה חדשה של פילוסופים יצר את מסמך רוח צה"ל, וזה מחולק עד היום לטירונים בלשכת הגיוס. השנים חלפו, ומתברר שהרוח צולעת. חסרה לה ממלכתיות.

הממלכתיות זכתה לעדנה לאחרונה, כסוג של מילת קוד פוליטית רבת רושם, בעיקר כדי להבדיל בין שני סוגים של ימין: הימין הממלכתי והימין האחר, זה שלא שוטף ידיים לפני האוכל ומדבר לא יפה. מיותר לציין שמעולם לא נתקלנו בחיה האקזוטית שנקראת "שמאל ממלכתי". אולי כי לשמאל לא מחלקים ציונים. על הימין צריך לשים עין, וקל להתחיל עם צה"ל. בפקודה.

כמו שאר הערכים במסמך רוח צה"ל, הגדרת הממלכתיות מתאימה לישראל בדיוק כפי שהיא מתאימה לצרפת, נגיד. ישראל של מסמך רוח צה"ל היא "מדינה דמוקרטית המהווה בית לאומי לעם היהודי - לאזרחיה ולתושביה". כלומר קודם כל דמוקרטיה, ותפקידה המשני הוא להיות בית לאומי לעם היהודי שנחת עליה במקרה. לא סלע קיומנו, לא ראשית צמיחת גאולתנו. ולכן רוח צה"ל היא צמח מהונדס ש"יונק מארבעה מקורות", בסדר הזה:
"מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו, מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטיים, חוקיה ומוסדותיה, מסורת העם היהודי לדורותיו, ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו".

איפה היהדות? תקועה איפשהו באמצע, אולי בתקווה שאף אחד לא יתפתה להניח תפילין בטעות. המקורות הללו הם רק לתפארת המליצה. אפשר למצוא בכל כתובים שהם אמירות על רעות או על אמינות, מספר ויקרא ועד ג'ון לוק. או ג'ון לנון. צריך רק להצטייד מראש בתפיסת עולם שגורסת שכולם מייצגים אותנו באותה המידה.

הדעת נותנת שרוח צה"ל, כמו רוח מדינת ישראל, צומחת באופן טבעי מהיהדות. אנחנו כאן לא בגלל הכמיהה לדמוקרטיה אלא בגלל מה שקדם לה בהרבה: נפש יהודי, ולהיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. עם כל הכבוד לדמוקרטיה - היא לא מוזכרת במגילת העצמאות אפילו פעם אחת, ואילו היהודים, היהדות והעם היהודי מופיעים בערך בכל שורה שנייה.

אך מסמך רוח צה"ל נרתע מהיהדות, מזכיר אותה במשורה ונזקק להמצאות מתחכמות פרי יצירתם של פוליטרוקים ופילוסופים, שהנפיקו אבני חצץ כמו "יושרה, ענייניות וייצוגיות". העיקר לא להסתבך עם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

עמרי אקשלמה, לוחם בסיירת גולני, נאם בטקס הסיום של בה"ד 1 בשבוע שעבר. ״ממני תראו וכן תעשו״, ציטט מספר שופטים, דיבר על "יהדותנו כמנוע לצדקת דרכנו", ולא נזקק לעצה מקצין החינוך הראשי אופיר ליוויוס ומד"ר צוריאל ראשי, שניסחו את סעיף הממלכתיות. אקשלמה חתם את הנאום בפסוק מספר יואל: "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור".

הוא לא דתי, אך ייתכן שהוא מאמין שהתנ"ך משמעותי לא פחות ממונחים של מומחים לאתיקה. אולי הוא מפקפק ביכולתו של קצין חינוך לספק בסיס ערכי ורוחני מוצק יותר מהתנ"ך, הטקסט המכונן שהצמיח גם את העם היהודי, גם את מדינת ישראל וגם את ערכי המוסר האוניברסליים.

כביש 6 הוביל אותי לטקס הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של יחידת המסתערבים של מג"ב. הספר נכתב במימון המונים שיזמו העיתונאים ינון מגל ויקי אדמקר לעילוי נשמתו של הרב קנייבסקי זצ"ל. בטקס השתתפו חיילי היחידה ולוחמיה, מפקדי מג"ב וימ"ס והרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו.

מתישהו נכנס לאולם גבר כבן 50 בבגדים אזרחיים, שהתקבל במחיאות כפיים סוערות. מי זה? שאלתי את הימ"סניק שישב לצידי, ונעניתי: זה ת', הלוחם שחיסל את אחד המחבלים בפיגוע בחדרה ונפצע קשה. חבריו ליחידה חיכו שישתחרר מבית החולים כדי שיוכל לחגוג יחד איתם.

ת' חילוני. כשרקד עם ספר התורה ובירך הגומל הוא חבש כיפה לבנה, כזו שחילונים מקבלים בבר מצוות של מלונות ושומרים ליום פקודה. הוא סיכן את חייו מתוך תחושה עמוקה של ערבות הדדית וחתירה לניצחון. בזכות מסמך רוח צה"ל? אני בספק, שכן ת' התגייס בשנות ה־80, לפני שמישהו חשב שאלמלא המסמך - גיבורים כמוהו יברחו מהמערכה.

הלוחמים רקדו עם ספר התורה, חלקם באו לרב לאו לקבל ברכה. חלקם נישקו את ידו. המפקד הדרוזי לא נרתע מכל היהדות הזאת, שמח בשמחת לוחמיו וגם השתתף, במגבלות ההלכה, בכתיבת האותיות האחרונות בספר. מפקד אחר נשא דברים שתמציתם היתה: "גם ננצח את האויב וגם יהיו לנו בתי כנסת".

"הקדוש ברוך הוא - אנחנו אוהבים אותך", שרו החיילים. לא כולם דתיים, אבל הם לא מתייחסים ליהדותם כמו אל עוד פריט ברשימת נושאים לדיון בשיעור חברה. היהדות היא הממלכתיות, היא רוח צה"ל, והיא רוחה של מדינת ישראל. לא נולדה הוועדה שתמצא לה תחליף.