טיל קרקע - מנסור עבאס

אולי נגלה יום אחד שהגפרור שהצית את האש של המלחמה הנוכחית לא היו הבתים היהודים בשייח' ג'ראח או ההחלטה של מחמוד עבאס להסיט את דעת הקהל הפלשתינית מהחלטתו לבטל שוב את הבחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות הרש"פ. אולי נגלה שחמאס (בהכוונה ובאישור של איראן) החליט לפתוח במערכה דווקא עכשיו כאקט נגד הצעתו של יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, לתמוך מבחוץ בממשלת ישראל - כזאת או אחרת.
מנסור עבאס עצמו היה ונותר חידה. האם הוא עובד עלינו במתק שפתיים ונשאר דבק באידיאולוגיית הג'יהאד של האחים המוסלמים? האם הוא מגלם כוח חדש בתוך הקהילה הערבית ישראלית, שמתרגם את המוכנות לשלום אמת בין ערבים ליהודים המגולם בהסכמי אברהם לרמה המקומית? בינתיים, מחכים לתשובה.

לנוכח המתקפה של ערביי ישראל על שכניהם היהודים, ברור שזה לא הזמן לבנות ממשלות בהישענות על עבאס. אולם גם ברור כי מבחינת חמאס, תומכיו ושותפיו, העמדה של עבאס - יהיו כוונותיו האמיתיות אשר יהיו - מהווה את האיום הגדול ביותר על המלחמה הפוליטית ארוכת השנים שמנהלים אויבי ישראל נגד המדינה היהודית.
בנאום בדוחא ב־15 במאי, מבלי שנקב בשמו של מנסור עבאס, הבהיר מנהיג חמאס איסמעיל הנייה שמחיקת מגמת שלום האמת בין ערביי ישראל לבין המדינה היהודית (שעבאס לכאורה מייצג) היא תכלית המלחמה (נאומו תורגם על ידי ממר"י).

לדבריו, "ירושלים מאחדת אותנו. כיום המחסומים הגיאוגרפיים בתוך פלשתין ההיסטורית הוסרו. כיום הפלשתינים מנהלים אינתיפאדה מראש הנקרה ועד אילת. הם סברו ש־70 שנה ויותר יוכלו להרוג את רוח השייכות של אנשינו בתוך האדמות שנכבשו ב־1948. הם חשבו שהאנשים שלנו שם יאבדו את הזהות וישתלבו בישות הציונית... אולם כיום האנשים שלנו בתוך גבולות 1948 הם אלה שמגינים על מסגד אל־אקצא. הם אלה שמנהלים אינתיפאדה נגד הכובש והמתנחלים. כיום, אחים ואחיות, מתמוטטות תיאוריות, ואחרות משוקמות. התיאוריה של דו־קיום בין שני העמים בתוך גבולות 1948, תיאוריה שהם טיפחו במשך 70 שנה - נרמסת כיום על ידי בנינו ואנשינו בלוד, ברמלה, בבקה אל־גרבייה, בגליל, בנגב, ברהט, בבאר שבע ובצפת. צפת היא שלנו!"

הפרוגרסיבים לא אכזבו

הציר שתומך בחמאס מתחיל באיראן, עובר דרך קטאר וטורקיה ומשם למערב - לאיחוד האירופי ולפעילים ולמחוקקים פרוגרסיביים במפלגה הדמוקרטית. עזמי בשארה, חבר הכנסת לשעבר שערק לקטאר ערב מעצרו כסוכן חיזבאללה, משמש כבר שנים יועץ בכיר של האמיר המקומי. בראיון לתחנת הטלוויזיה "אל־ערבי" בשבוע שעבר, דיבר בשארה על חיבור ההולך ומתחזק בין השמאל האמריקני לבין ציר חמאס־איראן (תרגום ממר"י). לדבריו, התמיכה של הנשיא ג'ו ביידן בישראל היא תולדה של שהייתו הארוכה בקונגרס, שלדידו נשלט בידי "הלובי הציוני" באותה תקופה. היום המצב משתנה.

"בטווח הארוך", אמר בשארה, "עלינו להסתמך על דרגי השטח במפלגה הדמוקרטית. יש יותר ערבים ומוסלמים בקרב הפעילים היום. יש יותר אפרו־אמריקנים ושמאלנים שם... אנשים אלה מהווים קבוצת לחץ בתוך המפלגה הדמוקרטית ובמקומות אחרים.עלינו לתת בהם את האמון שלנו לטווח הארוך".
אותם פעילים ערבים, מוסלמים, שחורים ושמאלנים שנמצאים כיום בקונגרס, לא אכזבו. חברות הקונגרס רשידה טליב, אלכסנדריה אוקסיו קורטז, ועוד כעשרה חברים, "יצאו מהארון" ואימצו מטבע לשון אנטישמי קלאסי כאשר גינו את ישראל כ"מדינת אפרטהייד", ובכך שללו את זכות קיומה. בד בבד, הם הפעילו מכבש לחצים על חבר הקונגרס גרג מיקס, יו"ר ועדת החוץ, להשעות מכירת טילים חכמים בשווי 735 מיליון דולר לישראל. אמנם מכבש לחצים נגדי בהובלת סטני הוייר, הסגן של ננסי פלוסי, עצר את המהלך של מיקס, אולם עצם האפשרות שוועדת החוץ של הקונגרס תפעל להשעיית עסקת נשק שגרתית לישראל היא מעשה חסר תקדים.

אם עבאס היווה איום שמבחינת חמאס או איראן הצדיק עוד סבב מלחמה נגד ישראל, זה משום שהוא מהווה תרגום מקומי של הסכמי אברהם. הסכמי אברהם נתפסים בידי כל חברי הציר התומך בחמאס במערב ובעולם הערבי והאסלאמי כאחד כאיום אסטרטגי - ברמה הצבאית וברמה הפוליטית כאחת. טרפודם הוא יעד לא פחות מרכזי במלחמה הנוכחית מפגיעה אנושה ביחסי יהודים־ערבים בתוך ישראל.
הסכמי אברהם, שמעניקים מסגרת ומעמד פוראליים לברית המעשית שנרקמה מאז 2006 בין ישראל לבין המדינות הערביות הסוניות המאוימות על ידי איראן, מפצלים את העולם הערבי־אסלאמי לשניים. מצד אחד - המדינות המקורבות לטהרן והנתמכות על ידיה (וזוכות לגיבוי פוליטי מכוחות עוינים לישראל במערב). אלה מתעקשות שהמדינה היהודית היא האיום הגדול ביותר לשלום במזרח התיכון. מצד שני, ישראל והמדינות הערביות, לרבות ערב הסעודית, מצרים, האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, שמבינות שאיראן היא האיום הגדול ביותר לשלום ולביטחון במזרח התיכון; הן מאמינות שבאמצעות שותפות עם ישראל ניתן להכיל - ואולי ביום מן הימים למגר - את האיום האיראני. עד שכוננו הסכמי אברהם, רק למדינות ולגורמים בציר האיראני היה פתחון פה, והנרטיב האנטי־ישראלי שלהם שלט במרחב, מטהרן ועד קליפורניה.

באיזה צד עומד בג"ץ

כאשר אומרים שהסכמי אברהם "הסירו את הווטו הפלשתיני" על שלום בין מדינות ערב לישראל, הכוונה האמיתית היא שההסכמים הרסו את הנרטיב של ציר איראן־חמאס באזור ובמערב.
בתדרוך לכתבים ביום שלישי, סימנה דוברת הנשיא ג'ן סאקי שהממשל שותף לרצון ציר חמאס־איראן לבטל את הסכמי אברהם. כשנשאלה על מאמצי השלום של ממשל טראמפ, התעלמה סאקי לחלוטין מהסכמי אברהם וטענה, "אנחנו לא חושבים שהממשל הקודם עשה משהו מועיל כדי לשים קץ לסכסוך במזרח התיכון". דומה שבכך מאותת ממשל ביידן שהוא לא בוחר בברית המתונים ומתעלם ממשמעות הסכמי אברהם למדינות האזור.

על אף לחצים אדירים, השותפות להסכמי אברהם עומדות איתן ומוציאות הודעות מינוריות יחסית בכל הקשור לנעשה בעזה. מנהיג סודאן, עבד אל־פתח אל־בוחרן, אמר בראיון לטלוויזיה הצרפתית ב־17 במאי כי "נרמול היחסים לא קשור לזכות הפלשתינים להקים מדינה משלהם. הנורמליזציה היא השלמה בקהילה הבינלאומית עם ישראל כחלק מהקהילה הבינלאומית".
כאשר ברור שישראל אינה מעוניינת לכבוש מחדש את עזה, השאלה המיידית היא כיצד נדע שניצחנו: ראשית - אם שופטי בג"ץ ייצמדו לחוק ויכבדו את הזכויות הקנייניות של בעלי הנכסים היהודים בשייח' ג'ראח; ושנית - אם הסכמי אברהם ישרדו את המלחמה, זו תהיה תבוסה לכנופיית חמאס. אשר למנסור עבאס, ימים יגידו. בינתיים, הישרדותו הפוליטית היא אינטרס לאומי.