טרם הספקנו לחשב את עלות הקורונה, וכבר פרצה המערכה "שומר החומות". כפי שנראים הדברים בעת כתיבת שורות אלה, המערכה הזו עומדת להיות קצרה יותר מצוק איתן, אך לא זולה ממנה. בימים הקרובים נקרא הערכות רבות על עלות המבצע, כפי שהיה בצוק איתן, והציבור ימשוך כתפיו בחוסר עניין ויסתפק בהערכה הכללית של "הרבה מאוד" או "מיליארדים". אחת הסיבות לפערים בין ההערכות היא המעריך עצמו. אם שואלים את האוצר, הוא כמובן ישיב על הכסף שיצא מהקופה הציבורית. בנק ישראל עשוי להעריך את העלות למשק, התעשיינים יעריכו את הנזק לתעשייה, וכך הלאה. ב־2014 היו פערים של 50% בין הערכות משרד הביטחון של ההוצאה בגין צוק איתן (כ־9 מיליארד שקלים), לבין הערכת האוצר את אותה הוצאה ביטחונית (כ־6.5 מיליארד שקלים). אך מלבדה יש גם הוצאה ציבורית, שלפי כל ההערכות, בצוק איתן היתה גבוהה יותר מההוצאה הצבאית ונעה בין 10 ל־12 מיליארד שקלים.
הפעם קל וחומר שההוצאה האזרחית תהיה גבוהה יותר מההוצאה הצבאית - שכאמור לא צפויה להיות נמוכה יותר מההוצאה בצוק איתן. מדובר בכרוניקה ברורה. הרי גם צוק איתן היה סבב יקר יותר מעופרת יצוקה של 2009. עוד ברור, כי ככל שההוצאה הצבאית שלנו גדולה יותר, כך עלות השיקום של עזה תהיה גדולה פי כמה.
נכון לערב חג השבועות, מין סיכום ביניים, הצטברו ברשות המסים, מס רכוש, יותר מ־2,200 תביעות רכוש - מבנים וכלי רכב. לפחות 155 משפחות פונו מבתיהן - הנתונים שסופקו היו רק אלה שהוזנו קודם לכן. מלבד ההפסדים הישירים, ההוצאה התקציבית, מצטברים נזקים גדולים מאובדן תוצר. עסקים הורידו הילוך לא רק בדרום הארץ, אלא גם במרכזה. שוב נפגעו עסקי התיירות, הפנאי והבילוי, שמבחינתם רק סיבת ההשבתה השתנתה, אבל מדובר בחודש ה־15 לפגיעה הגדולה בפעילותם. האירועים האלה יוצרים לחץ על התקציב הבא, זה שעדיין לא חוקק, אבל הם גם יוצרים לחץ חברתי על בעלי העסקים הקטנים שנפגעו קשות.
דהירה אקדמית
ביום שלישי השבוע, כחלק מהמאבק של חמאס לגרור את ערביי ישראל לצידו, נקראו ערביי הארץ לשבות. זה המקום לציין שבעשור האחרון שיעור הגברים ערביי הארץ בכוח העבודה גדל באופן משמעותי. למעשה, שיעור האבטלה בקרב הפלח הזה נמוך יותר משיעורי האבטלה בקרב גברים בכלל. במילים אחרות, שיעור התעסוקה של הגברים ערביי הארץ גבוה מהממוצע הכללי. ממוצע השכר שלהם נמוך באופן משמעותי מממוצע השכר בארץ - עד כדי 55%. מובן שהסיבה לכך היא ששיעור ההשתתפות של ערביי ישראל במשרות בכירות ובענפים רווחיים, כמו היי־טק, נמוך יותר, ושיעור השתתפותם בעבודות בענפים בשכר נמוך - גבוה יותר. אתגר נוסף הוא שיעור ההשתתפות של נשים ערביות ישראליות, שאף על פי שעלה, הוא עדיין נמוך. שיעור האבטלה של נשים אלה גדול בכמעט 1% משיעור האבטלה של נשים בכלל, וגם שכרן נמוך יותר מהממוצע - מאותה הסיבה ששכרם של הגברים הערבים נמוך יותר.
אם נבחר לראות את הטוב שבנתונים האלה, הרי לא נתקשה להצביע על המגמות המעודדות: ערביי ישראל משתלבים היטב בחברה. במבט קדימה, יש סימנים ברורים לכך שגם השכר הממוצע של ערביי ישראל ימשיך לצמצם את הפער בינם לבין השכר הממוצע במשק. אחד הסימנים לכך הוא הדהירה בשיעור הסטודנטים הערבים הישראלים באוניברסיטאות. בעשור האחרון זינק שיעור הסטודנטים הערבים ללימודי תואר ראשון מ־13% ל־20%. בתואר השני זינק שיעורם באופן חד יותר, פי 2 - מ־7.5% ל־15%, וגם בלימודי התואר השלישי שיעורם זינק מ־5% ליותר מ־7%. הנתונים האלה מנבאים גידול בממוצע השכר במגזר הערבי. כבר כעת מקומם של ערביי ישראל בענפים כמו רפואה, תקשורת, ביטוח ופיננסים, טכנולוגיה, מקצועות ניהול ועוד אינו נפקד. בתחום מידע ותקשורת, למשל, מועסקים כ־5.3% מהעובדים במשק, ואילו מקרב ערביי ישראל מועסקים 1.1%; בתחום ביטוח ופיננסים מועסקים 3.4% מהעובדים במשק, ו־1.2% מקרב ערביי ישראל וכך הלאה, והמגמה ברורה - גידול בשיעור הערבים הישראלים בתחומים אלה.
מהבחינה הזו חמאס פספס את הרכבת. לערביי ישראל יש עסקים פרטיים, הם השתלבו בחברה, הם דוברים את השפה העברית, לומדים במוסדות החינוך כאן, יש להם קשרי עבודה וחברים, הם מבלים כמו כל הישראלים ואימצו את אורח החיים במדינה. זה כמובן לא פוסל את העובדה שיש להם דת וזהות משלהם.
חוסר ייצוג פוליטי
יש מי שמסתכלים כעת בפורעים הערבים בארץ ומרגישים שהקונספציה של חיים משותפים קרסה. התחושות האלה נובעות מכך שאנחנו מציגים את המקרים החריגים בתקשורת, והם מייד נתפסים כנורמה. הם לא. הנורמה לא השתנתה ושאלת הנאמנות של ערביי ישראל כל כך מגוחכת שאולי בגלל הרקע לסיפור, אבל לא רק, לא יכולתי שלא להיזכר השבוע בסיפור "טוביה החולב" של שלום עליכם. באחד הפרקים הנפלאים, כשעולה שאלת מקומה של "אהבה" ביחסים, טוביה שואל את גולדה, אשתו, אם היא אוהבת אותו. גולדה לא מתבלבלת ועונה: "25 שנה אני חיה איתו, אני סובלת איתו, אני רועבת יחד איתו, הבית שלי הוא שלו, אם זו לא אהבה - אז מהי אהבה". זו תשובה מופתית, והיא נכונה ליחסינו עם הערבים.
השאלה של אהבה כבר לא רלוונטית אחרי שאנחנו יחד כבר יותר מ־70 שנה. מהבחינה הזו חמאס ושאר ארגוני השנאה והטרור פספסו את הרכבת. הצעירים הערבים לא יחזרו אחורה, הם לא ינטשו בהמוניהם את ספסלי הלימודים ומקומות העבודה כדי להצטרף לארגוני הטרור. כן, תמיד יהיו כאלה בשוליים, אבל זה לא יפורר את החברה הערבית הישראלית. אם אבדה התקווה, היא אבדה לשונאים משני הצדדים: גורלם של ערביי ישראל נכרך היטב עם גורל העם היהודי בארץ, וגם אם יהיו עוד תקלות ומכשולים אין שום אפשרות אחרת מלבד חיים משותפים. ככל שנטמיע את ההבנה הזו מהר יותר, כך נוכל להתקדם מהר יותר.
בינתיים, ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל נהנית משני הסעיפים - מהתקצוב ומהפופולריות של בעלי אינטרסים אנטי־ישראליים ומחברות בכנסת ישראל; מהאחריות לפעול למען החברה הערבית הישראלית, שאותה הם עצמם לעולם לא יעזבו, ומהמחויבות שיש להם להנהגה של ערביי יו"ש ועזה.
יש גם קול אחר של ערבים עם זהות ישראלית, והם לא מיוצגים פוליטית כעת. הם מפוזרים בין מפלגות כלליות וייתקלו בעוינות ובאלימות אם ינסו להקים כעת מפלגה משלהם. אבל זה יקרה בעתיד כי אנחנו דמוקרטיה, וכשמצטברת מסה קריטית של מיוצגים הם מוצאים מישהו שייצג אותם. במקרה הזה הם יצטרכו להיות מסה גדולה מהרגיל.