במשך 30 שנה היו כאן הבריטים שהגיעו, בין השאר, כדי לעזור לנו להקים את ביתנו הלאומי ונתקלו בערבים שלא הסכימו כי העוול הנורא שגרמה אירופה ליהודיה יגרום להם לוותר למעננו על שטח. ערביי המקום - שהיו קודם לכן אזרחי האימפריה המוסלמית הטורקית, זיהו עצמם כחלק מ"סוריה הגדולה" והפכו, בעיקר בגללנו, לבעלי זהות לאומית פלשתינית - רתחו על הנציב העליון היהודי ועל נטיית הבריטים לסייע בידי היהודים, והשתמשו בטרור גם כנגד המיעוט היהודי וגם כנגד שלטונות המנדט.
הורינו כינו את העימותים הללו "מאורעות", אבל במציאות היו אלה התקפות של ערבים על יהודים ושימוש של יהודים בנשק כדי להתגונן. בתום כל סבב כזה היה כל צד סופר את מתיו ומנסה לשכנע את הבריטים כי כל האשמה נופלת על זולתו.
אבל זה הסתיים ב־1948, מרגע שהקמנו מדינה והענקנו אזרחות לכל מי שרצה להרחיק אותנו מכאן. מרגע שהפכנו אחראים לחינוך הערבים אזרחי ישראל, לבריאותם ולרווחתם (וקשה לומר שהצטיינו בכך), איננו יכולים לבוא אל הבריטים בטענות. סיפור ה"הם התחילו" נגמר. כל האחריות היא עלינו - בין שהיוזמים הם שולי החברה הערבית ובין שהם שולי החברה היהודית. תופעות של התבהמות והתאכזרות יהודית במדינת היהודים חייבות להיבחן בזכוכית מגדלת, משום שמדובר במי שמהווים חלק מן הרוב השולט. מי שקובל על א־סימטריה בהתייחסות הציבורית והתקשורתית לאלימות ערבית ולאלימות יהודית, חייב לזכור שאין מדובר בהתכתשות מחזורית בין צעירים מכאן ומכאן מתחת לאפו של המנדט, שאמור להחליט על מי מוטל האשם. כשיהודים הפכו להיות אחראים לשמירת הסדר הציבורי, כל הפרה שלו על ידי יהודים היא מתכון לא־סימטריה.
בשונה מאירועי אוקטובר 2000, היוזמות של גורמים שונים להבליט את שיתוף הפעולה היהודי־הערבי ואת הצורך להמשיכו ולחזקו לטובת שני הצדדים, ראויות להערכה. לאחר שבעת האחרונה זכה כל ערבי לא ציוני בתואר "תומך טרור" (חוץ ממנסור עבאס), וכל שאלת הלגיטימציה לערבים לקחת חלק בשלטון (ולא להסתפק רק בחלקם הגדול בבתי החולים ובבתי המרקחת) הועמדה בספק, הגיע הזמן לעמול על לגיטימציה. דווקא כניסת "הציונות הדתית" לכנסת הוכיחה כמה מהר יכולות פרובוקציות לאומניות קיצוניות להצליח, ולהסיג את כולנו אחור.
האמת היא שהמצב פריך. כל החיבורים בין יהודים ליהודים, בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים, הם עדינים מאוד, ובכל פעם שהם נפרמים אנחנו מופתעים מחדש ונערכים לכמה שנות עוינות עד שנחזור לעצמנו. אבל הפריכות אינה צריכה להפתיע, לתסכל ולגרום לנו להעמיק את הקרע. היא צריכה להזהיר אותנו שאם אין משקים את עציץ ה"ביחד", עלול הצמח לנבול. מי שחשובה לו הארץ הזו ומי שחשוב לו שכל מי שחי בה ירגיש שהוא חי בביתו, ושאינו אורח, חייב להשקות את העציץ באופן מתמשך, ולא לסמוך על כך שהחיים יעשו את שלהם ויביאו אותו תמיד למקומות טובים.
נבנה כאן, בארץ הזו, משהו מוצלח ומיוחד מאוד, אבל הוא אינו "כור היתוך", לא נוסח אמריקה (כפי שתוארה אמריקה במחזהו של ישראל זנגוויל, הציוני־לשעבר, מ־1908, הנושא שם זה), ולא כפי שדוד בן־גוריון קיווה לו בשנותיה הראשונות של המדינה. במקום זה יש לנו מעין שמיכת טלאים, שצריך להקפיד על התפרים בין טלאיה השונים. היא נפרמת לפעמים, וצריך להשתמש בחוט ובמחט כדי לחזק את טלאיה. כנראה לא נצליח לעולם להגיע למיזוג מושלם, אבל לפחות נייחל למיזוג שיביא איתו "שעמום" מבורך.
