צד"ל, סיפור ילדים

מרים יונס זוכרת את הלילה שבו ברחו מלבנון. זה היה בסביבות עשר בלילה כשאמה קיבלה טלפון מאביה. מייד היא העירה אותה, הבכורה בת ה־5, את אחותה בת ה־3 ואת התינוקת שנולדה 20 יום קודם לכן, אספה בתיק ציוד לתינוקת, ויצאו.

"חיכינו באוטו שיפתחו את הגבול ונוכל לעבור, וסבא שלי, אבא של אמא שלי, אמר לה, 'אל תדאגי, זה יהיה שבוע ותחזרו. תהיו קצת בבית מלון, תנסו ליהנות'. ואני זוכרת שישבתי באוטו והיה לי קר, וניסיתי לישון, ואחר כך באמת העלו אותנו על אוטובוס ולקחו אותנו לבית מלון עם נוף מהמם של הכנרת, וזהו, מאז אנחנו כאן".

בשנים הראשונות הוריה של מרים עוד היו בטוחים שכל העניין זמני, ועוד מעט יחזרו ללבנון, אל כפר דֶבֶּל הפסטורלי השוכן בין גבעות ירוקות בנפת בינת ג'בייל. "ההורים אמרו לנו, 'בשנה הבאה ימצאו פתרון'. אף אחד לא ציפה שנשתקע כאן. חשבו שישראל תגיע להסדר מול חיזבאללה וממשלת לבנון, שיהיה הסכם הגנה על יוצאי צד"ל, ואולי ההורים יקבלו עונש קטן של כמה חודשים בכלא. אפילו עד מלחמת לבנון השנייה, ב־2006, היו מי שהאמינו שיושג פתרון כזה".

"לספר את הזהות כל הזמן"

אבל בזמן שהמבוגרים חיו במה שהיא מכנה "לימבו", יונס עצמה נטמעה היטב בחיים בישראל. "כילדה, לא חשבתי כל הזמן על החזרה ללבנון - חייתי את חיי. אולי עבור ילדים גדולים יותר, שהגיעו בחטיבה או בתיכון, זה היה קשה יותר, כי כילדי צד"ל, בגלל שהערבים הישראלים לא קיבלו אותנו, נשלחנו לבתי ספר יהודיים ולמדנו בעברית. בבית הספר שבו למדתי, במעלות, מאוד השתדלו לשלב אותנו, הסבירו לילדים מאיפה באנו וביקשו שנביא לטעום מהאוכל שלנו".

לכניסה שלה אל בית ספר ממלכתי, דובר עברית, היתה השפעה ברורה על המהירות שבה קלטה את השפה, והיא החלה לבלות חלק ניכר מזמנה בקריאה. "הפכתי לתולעת ספרים", היא אומרת. "קראתי את 'אל עצמי' וסדרת 'מנהרת הזמן' של גלילה רון פדר-עמית, את הספרים של דבורה עומר ואסתר שטרייט-וורצל - הכל".

קראת גם בערבית?
"רק בעברית. בבית דיברו ערבית, ואני קראתי בעברית". היום יונס, סטודנטית לתואר שני בתקשורת פוליטית באוניברסיטת בר־אילן, משלימה מעגל כשסיפורה כבת הדור השני בקהילת צד"ל בארץ שימש השראה לספר החדש בסדרת "מנהרת הזמן" של רון-פדר-עמית, אותה סדרה אהובה שיונס קראה כילדה.

במרכז "מנהרות מצטלבות" (מודן) ניצבים שני ילדים, בני הדור השני לצד"ל, שרוצים, בעזרת מנהרת הזמן המפורסמת, לעבור לא רק לזמן אחר, שלפני הנסיגה בשנת 2000, אלא גם לצידו האחר של הגבול הלבנוני, כדי לפגוש את סבא וסבתא שלהם שנשארו בכפר דבל.

"כשסיפרתי לגלילה את הסיפור שלי, היה לי חשוב להציג את הקושי של ילד שרוצה להיטמע בחברה הישראלית, ועם זאת כל הזמן חוזר על הסיפור הייחודי שלו. אני אף פעם לא ישראלית באופן מלא, אני כל הזמן מספרת את הזהות שלי, שהיא זהות ישראלית ולבנונית, אני קוראת לזה לבנונישראלית. למה אני צריכה לבחור זהות אחת? יש מי שאומרים לי שזה בלתי אפשרי, בעיקר ערבים, אבל זה הסיפור שלי".

בספר הגעגוע ללבנון הוא קודם כל הגעגוע לסבא וסבתא. גם אצלך?

"כן. אצלנו כל המשפחה נשארה בלבנון, סבא וסבתא, דודים ודודות, באנו רק אנחנו, וזה היה הקושי הכי גדול - לגדול בלעדיהם, לשמוע עליהם רק מהסיפורים של ההורים. אפילו לשמור על קשר טלפוני קבוע לא יכולנו כי בלבנון אסור להם לדבר איתנו. אז היום יש פייסבוק ואינסטגרם, ויש משפחות שנפגשו בחו"ל. אבל קשר רציף אין".

לברוח מהיום למחר

"הסיפור של מרים חנק את ליבי", מספרת רון־פדר-עמית, שהגיעה לסיפור בזכות תיווכו של פרופ' אודי לבל, שהוא גם המנחה של יונס בעבודת המאסטר שלה. "כשהתחלתי ללמוד קצת יותר לעומק את הסיפור של אנשי צד"ל, החוויה הרגשית סחפה אותי. היום אנחנו יכולים להבין את זה גם בהקשר של אוקראינה. אנשים גרו בכפרים שלהם בדרום לבנון, שיתפו פעולה עם צה"ל, שעודד את הפעילות שלהם, ופתאום מדינת ישראל מחליטה לעזוב והם נעקרים מבתיהם. אני לא מתייחסת כרגע לנסיבות הפוליטיות של ההחלטה לעזוב, אבל התוצאה היתה שחומת ברלין התגבהה בין מי שברחו לישראל לבין משפחותיהם בדרום לבנון. ובמיוחד, בגלל שגם אני סבתא, נגע מאוד לליבי הניתוק של הנכדים מסבא וסבתא שלהם".

הסיפור הזה הוא מבחינתך קודם כל סיפור על פליטי מלחמה.

"כן, זה סיפור על חוויה של עקורים. אנשים שהיו צריכים לברוח מהיום למחר, ועכשיו יכולים רק לעמוד בגליל ולהשקיף על הכפרים שמהם הם באו, 'כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא'. אני לא נכנסת למאבקים פוליטיים אם צריך לתת להם יותר או פחות. מעניין אותי הסיפור האנושי. הם לחמו יחד עם צה"ל, ואנחנו צריכים להיות ערים לבעיות שלהם".

כמו בשאר ספרי סדרת "מנהרת הזמן", גם כאן המוקד הוא לא הסיפור ההיסטורי (אף על פי שהקוראים המתעניינים יוכלו למצוא גם אותו בסוף הספר) אלא הסיפור הרגשי.

"כשהתחלתי עם הסדרה, בשנת ה־50 למדינת ישראל, הבנתי שקשה מאוד לילדים לקלוט היסטוריה. הזמנים מבלבלים אותם, ומה שהם שומעים באוזן אחת יוצא מהשנייה. אומרים שההבדל בין תלמיד היסטוריה טוב ותלמיד היסטוריה גרוע, הוא שהטוב שוכח את החומר דקה אחרי הבחינה, והגרוע שוכח דקה לפני הבחינה. ילדים לא זוכרים חומר יבש, הם זוכרים חוויות. כמו שאומרים בהקשר לשואה, שסיפור של ילד אחד מרגש תלמידים הרבה יותר מאשר כשמדברים איתם על 6 מיליון.

"בכלל, אני מאוד אוהבת דרך הסדרה הזאת להפגיש ילדים עם סבא או סבא רבא. פעם פנה אלי ילד ואמר לי שהוא לא הכיר את סבא רבא שלו שהיה בשיירת יחיעם ב־1948, 'האם את יכולה להפגיש אותי איתו?' אז הפגשתי אותם בספר על שיירת יחיעם. ילד אחר, דוד שלו נעלם בצוללת 'דקר', אז הפגשתי ביניהם בסיפור. כשהילדים קוראים את זה הם מרגישים שהם נמצאים שם, בעבר".

מרים, את חולמת לחזור ללבנון?

"אני חולמת לחזור לבקר. ואם יהיה אפשר, לחיות בלבנון כמדינה שלי. אני מתה על ישראל, אני מרגישה שייכת לכאן, אבל כשאת מרגישה מגיל צעיר שנגדעת ממקום, תמיד תרצי לחזור אליו ולתקן. בינתיים התחלתי לפרסם סדרת סרטונים בטיקטוק על איך זה להיות לבנונית בישראל, בסרטון אחד כתבתי בערבית 'לבנונית בראש הנקרה הישראלי' וקיבלתי 200 אלף צפיות, או שבסרטון אחר הראיתי את הכנסייה המארונית, הראיתי שיש דגל לבנון באמצע ירושלים".

לדעתך היחס לקהילת צד"ל השתנה היום? את מזהה שיפור?

"תלוי עם מי אני מדברת. אם אני מדברת עם ערבים, הרבה מהם עדיין אומרים לי, 'אתם בוגדים'. אני לא מחשיבה את עצמי ערבייה, אני לבנונית־מארונית. גם כשלמדתי לתואר ראשון במילאנו, אנשי הקהילה המארונית שם היו מבועתים לשמוע שאני מישראל, הם נורא מפחדים שיגידו עליהם שהם משת"פים. אבל דווקא בתוך לבנון השיח כלפי ישראל עבר שינוי, בעיקר מאז הפיצוץ בנמל ביירות בשנת 2020. אני חושבת שהם מתחילים להבין שהנוכחות של חיזבאללה היא בעייתית, שהם חיים עם פצצה מתקתקת. יש קולות בלבנון שאומרים 'אולי אנחנו צריכים את ישראל כדי לשפר את המצב הכלכלי שלנו'".

אמפתיה סלקטיבית

השאלה מה עוצר את האמפתיה בישראל כלפי קהילת יוצאי צד"ל מעסיקה מאוד את פרופ' לבל מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, העומד בראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטה. "ערב הנסיגה איש לא התעסק בצד"ל. המוקד היה 'להחזיר את הילדים הביתה', ואת משפחות צד"ל לא ראו. אותו סינדרום קרה גם במקומות אחרים שבהם יושמה השיטה של הישענות על בעלי ברית פרו־מערביים מקומיים, כמו וייטנאם, שם הופקרו חיילי צבא הדרום ובני משפחותיהם לאסון כבד.

"בחברה הישראלית האמפתיה הופנתה רק כלפי לוחמי צה"ל ששירתו בלבנון, שמוסגרו כילדים. כל אמא שהבן שלה הלך לבקו"ם אמרה לעצמה: 'רק לא לבנון'. התוצאה היתה שהותירו את החיילים סגורים במוצבים והעבירו את כל נטל הפעילות האקטיבית לצד"ל, שגם ספג את מירב האבידות. הישראלים בכלל לא נחשפו לקיום האבידות האלה, כי התקשורת לא דיווחה עליהן. אבל זה רק האיץ את הקריאה לסגת כי הלוחמים אמרו, 'אנחנו סתם סגורים במוצב ולא תורמים לביטחון'. הציבור לא ידע שמי שנפלו למענו הם צד"לניקים. היתה בורות ביחס למחיר שהם שילמו כדי שהאמא היהודייה תקבל את בנה מלבנון ללא שריטה".

איך אתה מסביר את הכשל התקשורתי הזה?

"זאת לא קונספירציה. היה תהליך קולקטיבי לא מודע שאני בוחן יחד עם שושנה לוביש־עומר במחקרינו המשותפים. ככל שהתקרבה הנסיגה, התקשורת דיווחה הרבה פחות על צד"ל, ולעומת זאת הדגישה יותר ויותר את הכאב של הורי הלוחמים. זה לא שמישהו הורה לעיתונאים מה לפרסם, אבל היה צורך עז של עיתונאים לא לחשוף מידע שעלול ליצור אמפתיה שתפריע לנסיגה".

למה זה לא השתנה גם אחרי הנסיגה?

"נוצר מה שאני קורא לו 'כשל זיכרון נסיבתי'. אנשי צד"ל הם מחוץ למעגלים של האליטות, הם חלשים, פוסט־טראומטיים. למי יש כוח ליזום זיכרון או הנצחה? הם היו צריכים להשתקם, להילחם על זכויות, להתדפק על דלתות הממסד הישראלי, כשערביי ישראל מתנכלים להם ומשרד הביטחון לא מכיר בהם. יותר מזה, אי אפשר לחשוף אותם.

"יש צד"לניקים שהצילו חיילי צה"ל, אבל אם אני אחשוף אותם, יפגעו במשפחה שלהם בדרום לבנון. לכן באופן מוזר, המייצגים שלהם בישראליוּת הן נשים כמו הלן אסעד שהשתתפה ב'מאסטר שף'. אין להם ארכיון, אין מורשת קרב מסודרת. זאת הסיבה שהקמתי באופן עצמאי ארכיון בבר־אילן, ואני קורא לכל מי שיש לו מידע על פעולה של צד"ל - סיפור על אחוות לוחמים, מכתב, תמונה, רצון להתראיין - ליצור איתנו קשר.

"יש עוד משהו: אני חושב שהסיפור של צד"ל היה גם חריגה מהאתוס הישראלי ש'רק אנחנו דואגים לעצמנו'. היה לנו קשה להכיר בזה שהצבא היה בנוי על הפרטה ועל מיקור חוץ, והיו מי שנלחמו במקומנו - במדים שלנו, בנשק שסיפקנו - כשלא רצינו לסכן את חיילינו. ישראל גם לא אוהבת לראות את מעשה הבגידה שלה, להיזכר שעד לדקה ה־90 הבטיחו להם 'לא ננטוש אתכם', 'אם נעזוב זה יהיה בהסכם'.

"יש פה בגידה בערכים צבאיים, במשמעות של אחים לנשק. ואז בבריחה חיילי צה"ל נעלמו פתאום, פוצצו להם את הבסיסים והנשק כדי שלא ייפלו לידי חיזבאללה, והשאירו אותם חסרי יכולת להתגונן. זה לא סיפור על רעות ואחוות לוחמים שישראל תתגאה בו במורשות הקרב שלה".

אתה מאמין שספר ילדים יכול לשנות את זה?

"הרבה מהספרים של גלילה מכניסים קבוצות ויחידים שהם מחוץ לפנתיאון לתוך הסיפור הישראלי, עושים להם 'ישראליזציה', לכן חשבתי שצריך שיהיה ספר גם על הצד"לניקים. הייתי שותף להרבה יוזמות הנצחה של פעילות צד"ל, כמו למשל הקמת האנדרטה לזכר חללי צד"ל שהוקמה לפני שנה ליד מטולה, אבל ספר כזה יכול ממש להכניס את הסיפור שלהם לתוך המיינסטרים".

מחוקר תרבות אתה הופך להיות עושה תרבות.

"כשאתה מצביע על עוול, באותו רגע אתה גם מתקן אותו. אני מאמין שאפשר לשפר את חיי הקהילה באמצעות שינוי של השיח על אודותיה. קהילת צד"ל ראויה לקבל מסר ברור מהחברה הישראלית שאומר: הייתם בצד הנכון של ההיסטוריה והקרבתם מחירים עצומים. אבל במקביל, על ישראל להכיר בטראומה הקולקטיבית שהיא גרמה לקהילת צד"ל. חלק מהחשיבות של הספר היא שבניגוד לאנדרטה שמנציחה את הלוחמים, כאן מופיעים גם אחרים - הילדים, הסבים והסבתות - ששילמו מחירים מאוד גבוהים. נגרמה פה טראומה קולקטיבית לא רק ללוחמים עצמם, אלא גם למעגלים רחבים שלרוב הם מחוץ לזיכרון ההיסטורי. ישראל חייבת לא רק ללוחמים עצמם, אלא גם למרים, בת הלוחם מכפר דבל".