החומה שעליה איש אינו שומר

הרהורי כפירה עלו בי בשנה האחרונה. אולי הגזמנו. אולי צעקנו חזק מדי, באותם חמישה ימים, בין 10 ל־14 במאי. אולי השמענו קול גדול מדי, הדבקנו את כל המדינה בחרדה, ליבינו פאניקה מיותרת ויצרנו מצג שווא של "זאב זאב" ביחס למתרחש בעירנו. אולי הטוויטר ושאר הרשתות החברתיות הגבירו את ההד, העצימו תמונה מופרזת, מוקצנת, של מציאות שלא היתה?

ואז אני חוזר אל אותם הימים והלילות, אל ההודעות הקוליות של נשים שמותקפות בדרכן הביתה, אל הבכי של אישה על בעלה שחזר עם סכין בגב בדרכו מבית כנסת, אל תמונות הזוועה מדירה בבניין של יהודים וערבים שנפרצה דרך הקיר והוצתה על תכולתה, אל סרטוני הצתת המכינה הקדם־צבאית ותלמוד התורה, אל קריאות המצוקה מקרובי משפחתי ברחוב הציפורן, שמדווחים לי שכבר יותר משעה עומדים פורעים מתחת לחלונם, מיידים אבנים ובקבוקי תבערה ומאיימים לפרוץ לתוך בתי הרחוב, והנשים נערכות להגן על משפחותיהן - והמשטרה פשוט לא מגיעה. גם לא מטלפנת.

אני חוזר אל הסיטואציה ההזויה שבה אני עומד על גג ביתי עם כתב של אחד מערוצי החדשות המרכזיים - ומשדר לעם ישראל בלייב את המחזה הסוריאליסטי של ניידות מוצתות, ושל בקבוקי תבערה מושלכים לעבר רכבים הנוסעים בכביש, שמצדדיו שוכנים בניינים של שני בנקים גדולים במדינת ישראל. מעביר בשידור חי את תחושת הצריבה של הגז המדמיע ואת קולות הנפץ של רימוני ההלם מהרחובות למטה, אותם רחובות שילדותיי מסתובבות בהם יום־יום.
והתשובה שלי לעצמי היא פשוטה. לא, לא הגזמנו.

בלוד ובמקומות נוספים התריעו שנים על שטחי ההפקר. על המערב הפלילי הפרוע, על אוזלת ידם של המשטרה ושל גופי האכיפה באין דין ובאין דיין. ירי בלתי פוסק בלילות, רצח, אלימות. ואקום משילותי שפער בקיעים בחומת האכיפה, החומה שעליה איש לא שמר. אל החלל הזה נסחפו ובאו זרמים אסלאמיים קיצוניים, וניצלו את הרפיון כדי להפוך את לוד לשדה קרב דתי. חמאס ברחובותינו, תנועה אסלאמית קיצונית בסמטאותינו.

אני נשאל רבות במהלך השנה האחרונה - משהו השתנה? האם אתה חושב שהן תחזורנה, הפרעות? התשובה היא כן. קודם כל כי בחברה הערבית לא השתנה דבר, אלא להפך. כשנציג מרע"מ, זו שנחשבת שותפה בכירה ולגיטימית בקואליציה, מזדהה עם פורעים אנטישמים מהסוג שכיוון את הירי ואת האבנים לעבר אחיי ואחיותיי, וכשהרשימה המשותפת נחשבת בעלת ברית נוחה לשימור הממשלה - האלימות מקבלת רוח גבית.

אבל זו לא רק החברה הערבית. מוכרחים לדבר גם על המשטרה - ותמונת המצב מורכבת. כאן בלוד השכלנו להפעיל את התקשורת ואת הרשתות החברתיות, ולהציף בתודעה הציבורית את המציאות המקומית האלימה. בראש תחנת המשטרה המקומית עומד אדם שאינו מפחד לפעול ביד קשה, והתושבים כבר מרגישים את התוצאות.

אבל הדברים לא מסתכמים בתחנת משטרה אחת. כדי שצרורות הירי בלילות, ההתנכלויות והפרות החוק ייעלמו - לוד זקוקה לכלל כוחות האכיפה, ליד הבוטחת של מערכת המשפט והפרקליטות, שיידעו להעמיד לדין כל מי שעבורו החוק הוא בגדר המלצה רחוקה.

ולוד אינה לבד. דומה שבמקומות אחרים המשטרה וכוחות הביטחון לא הפנימו לקחים, ולא פועלים בעוצמה המתאימה נגד מתפרעים ופורעים הנתמכים על ידי התנועה האסלאמית וגרורותיה. אבנים על אוטובוסים בדרך לכותל, התפרעויות בכניסה לוואדי ערה, הר הבית ששטיחי המסגדים בו עמוסים באבנים, טרור של מחזיקי תעודת זהות של מדינת ישראל בלב הערים, והמהומות בנגב שנתמכות על ידי חברי כנסת שנותנים גב לאלימות נגד נטיעות.

העתיד נראה רע מאוד. במקום לאכוף, במקום לעמוד על ריבונות המדינה, להתעקש על חוקיה ועל ערכיה המכוננים נגד מי ששוללים את קיומה ופועלים בה באין מפריע - בוחרים מדינת ישראל והעומדים בראשה ללכת לאן שקל יותר: לעצור גדיים בדרכם להר הבית, לבלום את העולים לחומש, למשטר את מתיישבי יצהר.

הצד השני מבין זאת, ומאמץ שיטת שלבים משלו. נגיסה ועוד נגיסה במשילות, כרסום זוחל בחוסן של מדינת ישראל. והמציאות הזו מחלחלת לתודעה: האם יש מי שיגן עלינו ברגע האמת? לא בכדי הגיעו מספרי הבקשות להוצאת נשק להגנה עצמית לשיאים של כל הזמנים. אזרחי מדינת ישראל מרגישים היום שאם הם לא יגנו על עצמם - אף אחד לא יגן עליהם.

מה שקרה בערים המעורבות - לוד, רמלה, עכו, יפו - הוא רק הפתיח. יש מי שחותר לייבא את הכאוס גם למרכזי הערים ברחבי הארץ, מצפון ועד דרום. ההווה של לוד הוא העתיד של תל אביב. אם לא נתעורר על האתמול - לא יהיה לנו גם המחר.