שלושה רומנים גרפיים שראו אור לאחרונה פותחים צוהר לא רק לזרם הספרים הוויזואליים ששוטף את הספרות המקומית בשנים האחרונות, אחרי עשורים של טפטוף דק, אלא גם ליכולת של הפורמט לגעת בנושאים אינטימיים ומורכבים במיוחד.
נפגשתי עם שלושה מהיוצרים: רעות בורץ, שכתבה ואיירה את "יבוא בקלות - מיומנה של מטופלת פוריות" (הוצאת שפת אם); יניב טורם, שכתב ואייר את "הֵלֶך - שיטוט חזותי בין דת לדתיות" (הוצאת ברחש); ולי־אור עצמון פרואין, שאיירה את "סבתא רב חובל" בשיתוף עם סיון זיו וינד, שכתבה את הטקסט (ראה אור גם הוא בהוצאת ברחש).
שלושתם יצרו ספרים אוטוביוגרפיים וחשופים - מה שאולי מעיד על הכיוון שהתחום הולך אליו, לפחות בישראל - ושלושתם מדברים על הכוח של ספרות גרפית לפעול על הקוראים לאו דווקא באמצעות החיבור שבין ציור וטקסט, אלא להפך, באמצעות המרווח ביניהם.
"אני אף פעם לא רוצה להאכיל בכפית ולנסח בטקסט בדיוק מה שקורה בציור", אומרת בורץ, שספרה מתאר את טיפולי הפוריות הקשים שעברה. "אם הטקסט מעביר את מה שקרה על פני השטח, הקומיקס יכול להעביר את העולם הפנימי או את הממד הפנטסטי. למשל, כשאומרים לי, 'רק תירגעי וזה יבוא', אני מציירת את הענק הירוק עושה יוגה - כי כשאנשים אמרו לי את זה, רציתי לחנוק אותם".
בורץ, המתגוררת בהתנחלות צוּפים שבשומרון, התחילה בטיפולי פוריות לפני שמונה שנים, אחרי שהיו לה כבר שני ילדים גדולים יותר. העובדה שהיו לה כבר ילדים, היא אומרת, לא הפכה את ההתמודדות עם בעיות הפוריות או עם לחצים במשפחה ובקהילה לקלה יותר. "הקושי הוא אותו קושי, זה לא משנה כמה ילדים יש לך בבית - במיוחד משום שאני באה מבית דתי, ובמגזר הדתי הלחץ עוד יותר מורגש. אומרים לך, 'הילדים שלך בטח רוצים עוד אח', 'האיום הדמוגרפי', 'את לא רוצה בת אחרי שני בנים?' - ובפנים הלב שלי נשבר לרסיסים, הם לא ידעו מה אני עוברת".
אף על פי שעבדה כמאיירת וכאנימטורית, היא לא חשבה בתחילה לאייר את טיפולי הפוריות שעברה - עד שכעבור ארבע שנים של טיפולים בא משבר. "היה היריון ראשון, ונורא שמחנו והתרגשנו, אבל אז גילינו שהעובר בלי דופק, ועברתי הפלה. לא הפסקתי לבכות. ישבתי במסדרונות של הדסה עין כרם, ושם, בבית החולים, פתחתי מחברת והתחלתי לצייר".
"הרגשתי שאני לא נורמלית - עד שהאחיות אמרו לי, 'בכל חדר במחלקה שוכבת מישהי שעוברת טיפולי פוריות או שעברה הפלה'. רק אז הבנתי שאני לא לבד. באותה תקופה, לפני שמונה שנים, לא היו קבוצות התמיכה שיש היום או השיח הפתוח ברשתות החברתיות. רק כשהחלטתי לשתף, גיליתי שהרבה נשים מהמעגל הקרוב אלי עברו את זה, וגם הן, כמוני, הרגישו שאם הן לא מצליחות להביא ילדים לעולם, הן מקולקלות.
"מה שהפך את התהליך לטראומטי עבורי היה ההשתקה, ולכן, כמו שהספר היה כלי טיפולי עבורי, אני מקווה שהוא יהיה כלי טיפולי גם לנשים אחרות - לא רק עבורן, אלא גם בשיח שלהן עם בני זוג, משפחה וחברים, שיבינו מה הן עוברות".
מה הופך את הקומיקס לכלי טיפולי?
"איור מאפשר לי לגעת ברבדים עמוקים. אני מציירת קומיקס מאז גיל 12, אחרי שמצאתי ספרי קומיקס בספרייה ליד ביתי בראשון לציון. כבר אז הקומיקס היה עבורי כלי טיפולי: הייתי ילדה שמנה וכתבתי קומיקס על זה שאני מגיעה לכיתה פתאום כשאני רזה. גם להומור בקומיקס יש תפקיד טיפולי. בזמן אמת כמובן שלא ראיתי את ההומור במה שעברתי, אבל בדיעבד היה לי חשוב להכניס את ההומור פנימה ולצחוק על העניין".
איך את מסבירה את הפריחה העכשווית של הקומיקס בישראל?
"יש משהו מאוד מיידי בקומיקס, מה שאולי מדבר במיוחד לדור שלנו, שצריך את המיידיות הזו. קומיקס הוא גם מדיום מאוד אינטימי - בניגוד לקולנוע, למשל, שהוא מדיום חברתי: אני יכולה לקחת איתי את ספר הקומיקס לכל מקום. ואם בספרי פרוזה נוצר אצלי ניתוק ביחס לדמויות, משום שאני צריכה לדמיין אותן, מול האיור אני נשאבת פנימה".
אבל קומיקס הוא לא אמנות חדשה - אנשי מערות עשו קומיקס, כשהם ציירו איך הם צדים את השור ואחר כך צולים אותו וכו'. סקוט מקלאוד ב'להבין קומיקס' תיאר את ההיסטוריה הארוכה של המדיום, מאנשי המערות ודרך היוונים והמצרים. לפעמים מחשיבים את הקומיקס כז'אנר לילדים, אבל הדור שלי, בני ה־20 וה־30 שגדלו על אורי פינק, טינטין ואסטֵריקס, מורגלים לקרוא קומיקס. בעוד בארץ זה תחום מתפתח, בחו"ל זה תחום מפותח כבר הרבה שנים, עם רומנים גרפיים למבוגרים שעוסקים גם בנושאים טראומתיים כמו 'מאוס' של ארט ספיגלמן, שזה סיפור שואה בקומיקס".
ועם זאת, ההסבר העיקרי בעיניי לפריחה העכשווית של התחום הוא שרק לאחרונה התחילו להגיע אליו תקציבים: תמיכה של מפעל הפיס ברומנים גרפיים ותמיכה באיגוד סרטי האנימציה - לא רק עבור סרטי סטודנטים אלא גם עבור יוצרים. בלי המימון שקיבלתי ממפעל הפיס לא הייתי יכולה להוציא את הספר. במשך שנים הקדשתי לו את רוב הזמן שלי. קומיקס זה האמנות שלי: אני לא יכולה לכתוב ספר, אני לא יכולה לעשות סרט. יש למדיום הזה זכות קיום. אבל בארץ, הקומיקס ככלי ביטוי - נדחק לשוליים".
"ממחיש את הטקסט - והולך הצידה ממנו"
גם יניב טורם, שספרו עוסק בהתלבטויות שבין דתיות למסורתיות, מדבר על היכולת הייחודית של הקומיקס לבטא מצבי קונפליקט ואמביוולנציה. "לז'אנר הזה כוח מיוחד לספר סיפור מורכב", אומר טרום. "שני הממדים של הקומיקס, הטקסט והאיור, רצים במקביל כמעט בכל פריים. הם לא תמיד אומרים או מראים אותו הדבר. הם יכולים להיות אירוניים זה לזה, להתנגד, להשלים. נוצר ביניהם איזשהו משחק, איזשהו ריקוד. זה מאפשר לי להציג בבת אחת שתי תפיסות עולם, שני רעיונות, שני כיווני מחשבה".
מבנה ספרו של טרום מאפשר את מרחב השיטוט הזה: הספר בנוי סביב ספרו של מיכה גודמן "חזרה בלי תשובה", שיצא לפני כשנה, ושציטוטים ממנו מובאים בו בהרחבה. טרום מסביר כי המבנה הזה מאפשר לו להשתמש בדבריו של גודמן כ"עמוד שדרה" שסביבו או דרכו הוא משוטט באמצעות הקומיקס שלו. "באחד העמודים, למשל, אני מצטט קטע מהספר של גודמן על הצורך האנושי להשתייך לרעיון גדול, מצד אחד, ולהשתחרר ממנו, מצד אחר. אבל הדימוי שמלווה את הציטוט הזה הוא איור קונקרטי, אינטימי, מתוך חדר המיטות שלי ושל בת הזוג שלי, כשבינינו יש כיפה. זה גם ממחיש את הטקסט וגם הולך הצידה ממנו".
טורם, בן 33, גדל במצפה הושעיה שבצפון. הוא מספר שהוא נחשף לקומיקס בילדותו דרך חוברות אַסטֵריקס, אבל רק מאוחר יותר, במסגרת לימודיו בבצלאל, למד להכיר את העושר של הרומנים הגרפיים. "הגעתי לבצלאל בלי הרבה ידע, ומאוד רציתי ללמוד את התחום. עשיתי לי כלל, שבכל רגע נתון היה אצלי בבית ספר קומיקס, במשך כל תקופת לימודיי בבצלאל. הושפעתי מאוד מקרייג תומפסון, שהנובלה הגרפית שלו, 'Blankets', מספרת על ילדותו בחברה נוצרית אוונגליסטית אדוקה. היום המצב הוא שספרי הגות וספרי קומיקס מופיעים על מדפים שונים בספרייה, והתקווה שלי היא שיהיה גם מדף שלישי, שבו שני התחומים האלה יהיו משולבים יחד, ב'דרך אמצע' שמחברת בין עולם תוכן הגותי לעולם תוכן חזותי".
איך אתה מסביר את השינוי במעמד הקומיקס בישראל?
"הרבה שנים תפסו קומיקס כאמנות שמתאימה לילדים, ולא התייחסו אליו ברצינות. צריך גם לזכור שאנחנו יהודים והתרבות שלנו היא טקסטואלית יותר מאשר ויזואלית - יכול להיות שהגורמים האלה יחד יצרו התרחקות מהתחום. אבל קומיקס מדבר במיוחד לדור שלנו, שהוא יותר ויזואלי. אחד היתרונות של הז'אנר הוא שקוראים אותו מאוד מהר. ליוצר ייקח שנתיים־שלוש ליצור את הספר, ולקורא ייקח בדרך כלל לא יותר משעתיים. לכן אני גם יכול לחזור ולקרוא ספר קומיקס שוב ושוב ולגלות בו עומקים חדשים, זה לא דורש ממני מאמץ.
"מבחינתי הספר הוא יומן מסע טיפולי - והוא נוצר קודם כל עבורי. התחבטתי בשאלות של טשטוש הגבולות בין דתיות לחילוניות, והספר היה הדרך שלי להתחבט בהן. ניסיתי למצוא באמצעותו מענה לשאלות שצפו בתוכי. אני לא רואה את עצמי כמייצג של דור, של צייטגייסט, אני מייצג רק את עצמי. אבל אומרים, 'הפרסונלי הוא האוניברסלי', ככל שתכתוב אינטימי יותר - כך זה ידבר ליותר אנשים. אף שכתבתי על עצמי ואל עצמי, יכול להיות שהעיסוק שלי בדת, בחילוניות ובפערי דורות בינינו לבין דור ההורים, ידבר גם לאחרים".
"סימבול של סבתא"
המרחק שבין הטקסט והאיורים הופך לדיאלוג בפועל ממש בספרן של לי־אור עצמון פרואין וסיון זיו וינד שנוצר מתוך מפגש בין מאיירת (עצמון פרואין) וכותבת (זיו וינד). בשונה משני הספרים הקודמים, ספרן אינו ספר קומיקס, אלא אוסף של מחשבות ואיורים סביב שאלות של זיכרון, אובדן ומהותם של חורים. נקודות ההתחלה והסוף של הספר הן בזיכרון הסבתא - שתי הסבתות, של שתי היוצרות - אבל מתוך העוגן של הזיכרונות הקונקרטיים יוצא הספר לחקירות מופשטות ואישיות יותר סביב מושג החור.
שתי הסבתות עברו את השואה: סבתה של זיו וינד הצליחה להימלט דרך חור ברכבת ואיבדה את רגלה בעקבות הבריחה, וסבתהּ של עצמון פרואין איבדה את בעלה בשואה. אבל עצמון פרואין מדגישה שהשואה היא לא במרכז הספר: "מאוד ניסינו לא לגעת במלחמה, כי כל כך הרבה התעסקו בזה, ויש נטייה שלנו כישראלים לשייך כל מי שניצול שואה באופן בלעדי לסיפור של השואה. זה לא כל הסיפור שרצינו לספר. זה לא ספר שואתי".
"סבתא שלי גם לא היתה אישה עצובה או קורבנית. הפרויקט התחיל אחרי שלפני כמה שנים נסעתי לבקר קרובת משפחה בחו"ל שהיו לה הרבה צילומים של סבתא שלי מהתקופה שלפני המלחמה - צילומים שסבתא שלי אף פעם לא הראתה לי. אז הבנתי שאני מכירה רק קמצוץ קטן ממנה, ממי שהיא שהיתה, שהיא בראה לעצמה זהות חדשה אחרי המלחמה, והחלטתי שאני רוצה להכיר אותה יותר".
עם החזרה לארץ, יצרו עצמון פרואין וזיו וינד - שכתבה באותו זמן סיפור ילדים קצר בשם "סבתא רב חובל" - תערוכה בגלריה של קרן שביט ביפו, שבנתה, מסביב לאיורים ולטקסטים, מה שעצמון פרואין מכנה "סלון סבתאי משנות ה־80": "יצרנו שם מין אטלנטיס, עולם נעלם, עם הרבה פורצלנים ותחרוֹת, ומתוך התגובות של מבקרים בתערוכה הבנו שאולי יש איזו סבתא אחת, סימבול של סבתא, שמדברת לזיכרונות של הרבה אנשים".
אבל הספר שהשתיים יצרו בסופו של דבר הוא לא המשך ישיר של התערוכה: הדיון במושג החור אפשר להן לשלב את הזיכרון המשותף של הסבות בתוך משברי ההווה שפקדו בינתיים גם אותן־עצמן, ולבדוק איך ההבנה של מושג החור מתגלגלת ומשנה צורה לאורך הספר. "החור הוא בעיניי מושג בין־דורי", אומרת עצמון פרואין. "הספר מתחיל מחור מאוד קונקרטי, מאיור של 'חור' במטבח - למעשה מין דלפק שחיבר בין המטבח להול בבית סבתהּ של סיון - ומשם הספר יוצא לא רק אל החור הנפשי שהסבתא התהלכה איתו, מאז השואה, אלא גם אל החור הנפשי של הגיבורה עצמה".
לחקות את החיים
עצמון פרואין, שגדלה בתל אביב, למדה בבית הספר לאמנות תלמה ילין שבגבעתיים, ומאוחר יותר עשתה תואר באמנות פלסטית באנגליה, שם התגוררה יותר מעשור, עד שחזרה ארצה. כיום היא מתגוררת עם בעלה האנגלי וילדיה בקיבוץ עין דור שליד הר תבור.
"לקח לי הרבה זמן להשלים עם העובדה שאני מאיירת. בלימודים היה מרצה שמאוד הערכתי והוא נהג להקניט מאיירים, שהם יוצרים מתוך תגובה לטקסט ולא מהקרביים. הוא היה אומר, 'מאייר זה צייר שירד לזנות', ולקח לי המון זמן להבשיל ולדעת שזה מה שאני עושה ואני שלמה עם זה. תמיד ציירתי להנאתי, וזה לא היה קשור למקצוע, עד שביקשו ממני פה ושם לעשות עבודות, והבנתי: כשדלתות נפתחות בלי מאמץ, זאת אינדיקציה לזה שהכיוון הוא נכון.
"התחלתי לאייר את הטור של ליאור דיין - דברים קרו לי בתחום הזה נורא מהר. היום זאת הפרנסה שלי, עיתונות וספרי ילדים. העבודה שלי מתרכזת באיור שהוא תגובה לטקסט קיים - בדיוק מה שהמרצה שלי שנא. הספר הוא הפרויקט הראשון שלי שהוא לא תגובה, אלא משהו שהגיע מהקרביים".
כשעצמון פרואין לוקחת את הספר לידיים ומדפדפת בו, היא מתחילה לספר את האיורים כסיפור העומד בנפרד מהטקסט. "האיור הוא יצירה בפני עצמה, עם התחלה, אמצע וסוף. גם כשהאיור עצמו בכלל לא מופשט, הוא יכול לקבל משמעות אחרת בתוך המכלול של הספר, כי מתוך היחסים שלו עם הטקסט נוצרים חורים".
היא מראה לי איך האיורים בספר מספרים בעצם את סיפורה של הסבתא, שנכנסת אל תוך סדקים בקיר המובילים אותה אל מחוזות קוסמיים - עד שלקראת סוף הסיפור גם הנכדה נכנסת אחריה אל תוך הסדקים הקוסמיים האלה. "החור בקיר הוא כבר לא עצוב - הוא נפלא. באחד הדימויים האחרונים בספר, מגבת המטבח שמופיעה באחד האיורים הראשונים הופכת להיות מצנח, ופותחת בפני הגיבורה מרחב של ריחוף. לכן שילבנו בספר את הציטוט של לאונרד כהן, בתרגום קובי מידן, 'שִכְחו ממנחתכם המושלמת, יש סדק בכל דבר, כך האור חודר פנימה'. החור הופך להזדמנות של התגלות".
החור משנה צורה?
"או שהוא מגלה צורה. גם המילה 'חלל' בעברית כוללת לא רק את ההקשר של מוות, אלא גם את ההקשר של מרחב, של גילוי. החור מאפשר ליצור מתוכו משהו חדש, כמו בלידה. מושג החור בספר מקיף את כל המכלול, גם את האבל, וגם את המרחב החדש שמתגלה מתוכו.
"זה ספר שמבקש לשחק. הזליגה בין משמעויות, ובין הקונקרטי לפיוטי ולמופשט היא מבחינתי מהות הספר. אני יודעת שהקונוטציה של חור היא בדרך כלל שלילית, אבל עבורנו, בזמן היצירה, היה משהו מאוד מרפא בהבנה שלא לכל דבר יש צורך בהגדרה, במילוי או בשיפוט. הנה, פתאום אני רואה עכשיו שיש לי חורים בשמלה", היא צוחקת ומצביעה על חורים קטנים ליד הצווארון. "אני הולכת ורואה חורים בכל מקום. גם בספר ציירתי הרבה חורים בחולצה, ציירתי הרבה תחרה.
"כשאנחנו מסתכלים על תחרה, ואנחנו חושבים שזה דבר נורא יפה, אנחנו שוכחים שמה שהופך אותה לדבר כל כך יפה הם החורים. ישנו משל עתיק, שבו דלי המים הסדוק, אחרי שנים בהן זלגו מים מבין סדקיו, לומד להבין שדווקא הסדקים הם שיצרו שביל פורח תחתיו".
גם הפורמט של הספר מלא חורים, במפגש בין האיורים לטקסט.
"אם היית קוראת את הטקסט כמסמך, בנפרד מהאיורים, הוא היה מקבל משמעות אחרת לגמרי. האיור והטקסט הם שני רבדים מקבילים, שמשיקים רק לעיתים. הרבה אנשים לא מבינים לאיזו קטגוריה הספר נכנס. נובלה גרפית היא הגדרה רחבה שאנשים מבלבלים לפעמים עם קומיקס, אבל קומיקס הוא ז'אנר בפני עצמו, וכאן יש גם שירה והגיגים, סימני שאלה ומעגליות והתפתחות. כששואלים אותי איך להגדיר את הספר אני לא יודעת לענות על השאלה, אבל אני חושבת שהוא אומר, 'אני כאן ואני לא מתנצל ואני מלא בכל מיני.
"זה ספר שמנסה לחמוק מהגדרות. בעלת הוצאת ברחש, קרן כ"ץ, לימדה אותנו בתחילת הדרך לא לפחד מחוסר הזהות ומהבלבול שייווצרו, היא אמרה לנו שזה לא חייב להיות קומיקס, ולא חייבים להיות לו התחלה, אמצע וסוף. ניסינו להשתחרר מהמחשבה איך הספר יתקבל, אם הוא מובן מספיק, אם אנחנו יוצרות משהו שיש לו היגיון. במהלך העבודה הבנו שזה בסדר להשאיר פערים, וזה בסדר שיש בספר הזה הרבה חורים, וזה חלק מהמטרה".
אולי אתן מצליחות לעשות את זה כי אתן באמת יוצרות נפרדות - הספר הוא בבירור מפגש בין כוחות שונים, אפילו מתנגשים, של טקסט ושל דימוי.
"אם בספרי ילדים האיור והטקסט צריכים להיות מאוד חופפים, כאן יש משהו שמנסה לחקות את המורכבות של החיים, והוא לא תמיד רציף ולא תמיד מובן ויש בו הרבה מופשט.
"בעיניי הספר מאוד מובן, אבל יש קוראים שאומרים לי שהם לא מבינים. אני רואה את זה כמפגש של הקורא עם החור של עצמו".