בימים האחרונים חצה מניין ההרוגים בתאונות הדרכים לשנת 2022 את ה-300. בכל פעם שמופיעה ידיעה חדשותית על תאונה קטלנית רובנו עוצרים לרגע, נעצבים, ועד מהרה ממשיכים הלאה בשגרת היום. אבל המשפחה שדופקים אצלה בדלת ומבשרים לה את הבשורה המרה - בשנייה אחת חייה משתנים לנצח. החיים שהיו לפני לעולם לא יהיו דומים לחיים שאחרי, ובבת אחת המשפחה נקלעת למערבולת שקשה מאוד לצאת ממנה. 

הבשורה המרה

במקרים של מוות עקב תאונות דרכים, שהוא תמיד מוות פתאומי, בשלב קבלת הבשורה המרה ישנן פעמים רבות אמירות כמו: "זה לא יכול להיות, הרגע דיברתי איתו", או "קבעתי איתו להיום, זה לא ייתכן". יש קושי גדול בעצם קבלת הבשורה וקבלת עובדת המוות. עם הזמן, ככל שנוקפות השעות, מתבהרת ההבנה שהנורא מכל אכן קרה.

איך ממשיכים הלאה?

מרגע קבלת הבשורה נכנסת המשפחה לבלבול גדול. פתאום, מה שהיה מאוד ברור הופך לסימן שאלה. השגרה שאליה היו רגילים נפסקת באחת ולא ברור מה יהיה עכשיו.  איך ממשיכים את החיים? מה עושים? בשלב הזה אותן משפחות זקוקות לסיוע ותמיכה מהסביבה - המשפחה המורחבת, חברים טובים ומכרים שיעזרו להכניס מעט סדר וארגון לתוך הכאוס שנוצר, ויסייעו בתיאום הלוויה ובארגון השבעה.

אחרי השבעה

במהלך השבעה המשפחה בדרך-כלל מאוד מחובקת ועטופה, כך שלבני המשפחה אין הרבה רגעים בודדים וזמן לשקוע במחשבות. עם תום השבעה, כשהבית מתרוקן והבדידות זועקת, הכאב נעשה קשה עוד יותר. דומה הדבר לאדם שאיבד את יכולת התנועה וצריך ללמוד מההתחלה איך ללכת.

בשלב הזה, מומלץ לפנות לעובד סוציאלי שיעזור למשפחה להתמודד עם האבדן והאבל, וייתן מרחב לשיח פתוח על מה שקרה, בלי שיפוטיות. במרחב הזה אפשר לדבר על הכול, גם על הדברים שקשה לדבר עליהם, למשל הכעס על מי שמת. "אמרתי לו עשר פעמים לא לעלות על האופנוע במזג אוויר גשום ובכל זאת הוא עלה, וזה מה שקרה". מול אנשים אחרים קשה להביע את טווח הרגשות הזה, ומול העו"ס אפשר לדבר על הכול. על הכעס, על רגשות האשם, על ההאשמה, על הבלבול וכמובן על הכאב.

מסע ההתמודדות

פעמים רבות, כשמשפחות נמצאות בבור העמוק של הכאב, הן מפנטזות על כך שיבוא מישהו, יושיט להן יד ויוציא אותן מהבור הזה בבת אחת. זו פנטזיה שלא מתממשת, כי ברגע שבן המשפחה נהרג מתחיל מסע. זה מסע ארוך של תהליך התמודדות, וההתקדמות בו היא בצעדים מאוד קטנים, שוב – כמו אדם שזה עתה לומד ללכת. קשה מאוד לחשוב ביום שאחרי, איך ייראו החיים שלי עכשיו. זה נראה כמו הר גבוה שאין סיכוי לעבור אותו. הדרך להתמודד היא להתמודד עם כל יום ביומו: כל יום הוא אתגר בפני עצמו, ולאט לאט יש הסתגלות למציאות החדשה, עם כל הכאב הכרוך בכך.

קצב אישי

חשוב להבין שכל אחד מתמודד אחרת עם האובדן ולכל אחד יש קצב אחר, ולתת לזה לגיטימציה בלי להיות שיפוטיים. לעיתים קרובות אנחנו נראה באותה משפחה דרכי התמודדות שונות – בן משפחה אחד צריך כל הזמן להיות בחברת אנשים ולספר על מי שאיננו, ובת משפחה אחרת מסתגרת בתוך עצמה וצריכה את השקט שלה. במציאות לא נורמלית שכזו – כל תגובה היא נורמלית. המטרה היא לזהות איפה כל בן משפחה נמצא ולמה הוא זקוק עכשיו.

לא להישאר לבד

כל אדם בודד באבלו. אף אחד לא יכול להבין מהו האובדן עבור אדם אחר, גם אם מדובר בבן משפחה, כי הקשר שהיה לו עם המת משתנה מאדם לאדם. ההתמודדות עם האובדן מאוד אינדיבידואלית, ובסופו של דבר האדם נשאר עם עצמו. חשוב להסתייע באחרים ככל האפשר, כי הבדידות קשה מנשוא. הבדידות גורמת לנו לשקוע עמוק יותר לתוך המערבולת, וכדאי להיעזר בחברים, מכרים או אנשי מקצוע כדי לא להישאר לבד, ולא להישאב למטה.

לדבר על הנפטר

אם בעבר היה נהוג להמעיט בדיבור על המת מתוך מחשבה שגויה שזה יצמצם את הכאב, היום ידוע שההיפך הוא הנכון. חשוב שתהיה נוכחות מורגשת של הנפטר, לדבר עליו, ולמצוא את הדרך להשאיר אותו חלק מהמשפחה. כשהאדם שאיבדנו נוכח בחיים שלנו ולא הופך לסוד משפחתי זה מקל על ההתמודדות, כי ההתמודדות הופכת להיות של כולם ולא של כל אחד בנפרד.

משמעות חדשה

אחד הדברים שעוזרים מאוד בתהליך ההתמודדות עם האובדן הוא מציאת משמעות חדשה. במקרים רבים מדובר בהנצחה מסוגים שונים – דרך פעילות חברתית, כתיבת ספר, הפקת סרט ועוד. אחרים מוצאים משמעות חדשה דרך התנדבות, פעילות למניעת תאונות דרכים, הרצאות בבתי ספר או עזרה למשפחות אחרות שחוו אובדן דומה. כשמוצאים משמעות חדשה בעקבות האובדן, נוצר מקור כוח משמעותי המסייע בהתמודדות.

מרגו מויאל, צילום: ארז שחם

ברגעים הראשונים שלאחר קבלת הבשורה המרה יורד חושך גדול, וקשה להבין איך אפשר יהיה לחיות את החיים בלי אותו אדם שנהרג. אבל החיים מלמדים אותנו שעם הזמן, בתהליך איטי והדרגתי, אנחנו לומדים לחיות לצד כאב האובדן.

מרגו מויאל היא עובדת סוציאלית, מנהלת את תכנית הסיוע של משרד הרווחה למשפחות שחוו אובדן פתאומי במרכז אלה להתמודדות עם אובדן