את הפרק של "חתונה ממבט ראשון" ששודר אתמול (שני) ראיתי בהתרגשות גדולה. חברתי מעין דורי, הכלה הראשונה של העונה החדשה, מילאה את המסך שלי בחן, יופי, כריזמה, שמחת חיים, ביטחון ועוצמה.
כבר בפרומו היה לנו ברור לאן הליהוק הזה הולך – מעין היא האישה הגדולה של העונה. למה אני לא אומרת שמנה? כי מעין היא לא שמנה. מעין היא בסך הכל מידה אחת מעל המידה הממוצעת של נשים בישראל, ומה שהופך אותה לגדולה זה הליהוק חסר הגיוון שהיה לנו בכל העונות הקודמות של התוכנית. כל אלו בכלל לא משנים, כי מעין היא עולם ומלואו והמידה שלה זה הדבר הכי פחות מעניין בה, ובכל זאת כולנו ראינו אתמול במה מדובר.
בסיום הפרק, מרוגשת ונלהבת בעודי צועדת לדירה שלי, פתחתי את הפייסבוק וראיתי שהתגובות לפרק לא מאחרות להגיע. "למה שמו כזה דגש על המידה שלה?", "למה דיברו רק על השמלה שלה?", "למה פחדו מאיך שהבחור יגיב כשהוא יראה אותה?", "אני בהלם שעשו אותה השמנה של התוכנית כאילו היא מצוערת!", היו חלק מהתגובות שראיתי.
אני חייבת לשאול – ממה אתם כל כך בהלם? לא, באמת, ממה אתם בהלם? אנחנו חיים בעולם שבו כולם פתאום רואים את כולם מעבר למשקל שלהם? אנחנו חיים בעולם שבו משקל הפך לדבר לא רלוונטי? כי אם כן, פליז תגידו לי איפה מעדכנים גרסה, כי אני לא מכירה עולם כזה.
אז היי, נעים מאוד, וברוכים הבאים לעולם האמתי והשמנופובי שאנחנו חיים בתוכו כבר עשרות שנים. עולם שבו אנחנו נמדדות על פי המשקל שלנו, הבטן שלנו, מידת המכנסיים שלנו והאם אנחנו מוכנות או לא מוכנות לקיץ.
אתם אולי חושבים לעצמכם שעכשיו, כשיש כמה דוגמניות שמנות שמצטלמות למותגים, יש מקום לכולם, והייתם רוצים לחשוב שהשינוי כבר כאן, אבל הוא עוד רחוק שנות אור, וזה מזה לא נוח לראות את זה, נכון? השמנופוביה לא הולכת לשום מקום והיא כאן במלוא הדרה.
אני מצטערת אם זה לא היה לכם נעים שהתעסקו כל הפרק במידה של מעין. אני מצטערת אם זה לא היה לכם נעים שבפרק הזה עלו שאלות כמו האם הבחור יקבל אותה בגלל שהיא מידה 44. אתם יודעים כמה גברים אמרו לי שהם כל כך רוצים אותי אך מתביישים להיראות איתי בציבור? אתם יודעים כמה אמרו לי: 'אם רק היית רזה הייתי יכול להיות איתך?'
אתם בהלם מזה שסביב זה היה הפרק? בואו תהיו שמנים ליום אחד, נראה סביב איזה קולות החיים שלכם יתנהלו. בואו נראה אתכם מנסים למצוא בגד, בואו נראה אתכם הולכים לרופא בגלל דלקת בעין ונשאלים על מה אתם אוכלים, בואו נראה אתכם יושבים בראיון עבודה, באים לראות דירה, שמים תמונות בטינדר, מתחילים עם מישהו, באמת, בואו נראה אתכם.
זה לא היה לכם נעים שכל הפרק היה סביב המידה שלה? אתם חושבים שהתוכנית עשתה ממנה מצורעת? אתם טועים ובענק. אנחנו עשינו אותה מצורעת. אנחנו, שממתגים אנשים לפי המידה שלהם.
אנחנו אלו שרואים איש שמן אוכל ברחוב ואומרים לעצמינו "הוא לא צריך לאכול את זה". אנחנו אלו שרואים אישה שמנה עושה ספורט ואומרים לעצמינו (או לה) "כל הכבוד!". אנחנו מרשים לעצמינו להעיר הערות על גוף של אדם אחר, אנחנו אלו שבטוחים ששמן שווה חולה, ורזה שווה בריא. אנחנו אלה שיוצאים עם שמנות, אבל רק בחדרי חדרים, כי זה מעפן שזה רק מה שהצלחנו להשיג.
במחקר שנעשה בארצות הברית שבו השתתפו 4,000 אנשים, 50 אחוזים מהם היו מעדיפים לוותר על שנה מחייהם מאשר להיות שמנים, 20% מהם היו מוכנים לוותר על 10 שנים מהחיים שלהם כדי לא להיות שמנים, 27% היו מוכנים להיות עקרים, 20% היו מעדיפים לחלות בדיכאון או להיות אלכוהליסטים ו-7% העדיפו לאבד גפה מאשר להיות שמנים.
נהייתם כולכם כאלה טובי לב? זה הכל עלינו. הרי שנים על גבי שנים אנחנו חיים בעולם שבו יש מקום לאידיאל אחד, והוא אידיאל הרזון. אז תסלחו לי, אבל כל ההלם שלכם לא שווה כלום. הפרק הזה הוא מיקרוקוסמוס נהדר לעולם, ולשלל הקולות שנשים שמנות, או אפילו קצת מלאות שומעות באוזניהן מדי יום.
אז תנשמו, כי זה פרק אחד בטלוויזיה, ואנחנו אשכרה חיות בעולם הזה שבו רואים אותנו בלי סוף פעמים רק כדבר אחד: אנחנו מספר, מידה, משקל, מעל הממוצע. אנחנו הנשים השמנות בחדר.