בעיירה גלובוקי, שנמצאת היום בצפון בלארוס, התגוררה צעירה יהודייה שציפתה לילד. לילה אחד חלמה סיוט על שריפה וכאשר קמה בבהלה, אביה, רבי יהושע יפה, הרגיע אותה והסביר כי זהו סימן טוב אשר מעיד על כך שבנה "יהיה למאור גדול אשר יאיר את עיני עמו". ואכן, יומיים לאחר מכן, ב-25 באפריל 1824, נולד שמואל מוהליבר, שלימים יהפוך לרב מפורסם ולאחד מראשי הציונות הדתית.
מוהליבר מזוהה במיוחד עם העיר ביאליסטוק וכמי שעמד בראשו של המזרחי (קיצור של "מרכז רוחני"), אשר היה מרכז בעל חשיבות ייחודית עבור ישראל בת זמננו ו"הגדיר את עצמו כמרכז הרוחני של הציונות ושאף להפוך את ארץ ישראל למרכז הרוחני של היהדות".
הנבואה של סבו התגשמה במהרה, וכבר בגיל 10 שמואל נחשב בגלובוקי לעילוי, לילד פלא. לכן אין זה מפתיע שמצד אביו היו לו קרובי משפחה שהיו מגאוני הרבנות. כעבור חמש שנים, מוהליבר התחתן וכמקובל, עבר לגור בבית חמיו לתקופה של שלוש שנים. לאחר מכן החל את לימודיו בישיבה המפורסמת בעיר הסמוכה וולוז'ין, בה הוסמך לרב, ועם סיום לימודיו חזר לגלובוקי. למרות הפצרות הקהילה המקומית הוא החליט להפוך לסוחר פשתן, כך מספר אחד מהביוגרפים המוקדמים שלו, הרב י.ל. פישמן. עם זאת, בשנת 1848, כשהיה בן 24, הוא ויתר והסכים בסופו של דבר לקחת על עצמו את תפקיד הרב של גלובוקי, אותו מילא במשך תקופה של חצי מאה בדיוק - עד מותו ב-1898.
מוהליבר עבד בגלובוקי שש שנים ולאחר מכן בילה שש שנים נוספות בשאקי (Šakiai) שנמצאת מערבית לקובנה. בשנת 1860, בהיותו בן 36, הפך לרב של הקהילה בסובאלקי, בה עבד במשך שמונה שנים. זו הייתה התקופה בה התרחש מרד ינואר, מה שהשפיע על תפיסת העולם של מוהליבר ודעתו על האמנציפציה. רבים מיהודי העיר תמכו בשאיפותיהם של הפולנים לעצמאות וכתוצאה מכך עצרו הרוסים כעשרה מבני הקהילה בגין תמיכה במורדים, והם נידונו להוצאה להורג באמצעות כיתת יורים. מוהליבר התייצב אל מול המפקד הרוסי בוכה ומתחנן לרחמים וכך הצליח להציל את היהודים שנידונו למוות.
בשנתו הראשונה בסובאלקי, התיידד הרב עם אדם שעתיד היה להפוך לדמות מרכזית בתנועה הציונית. שמו היה אליעזר מרדכי אלטשולר, אשר בשנת 1881 ייסד את הקבוצה הראשונה של חובבי ציון בסובאלקי. בשנים שלאחר מכן, אלטשולר נסע פעמיים לפלשתינה העות'מאנית על מנת לרכוש אדמה עליה שאף להקים יישוב יהודי. זאת, תוך ייעוץ והדרכה קרובה של הרב מוהליבר, שבאותה תקופה כבר היה בביאליסטוק.
התגבשות של תפיסת עולם
בשנת 1868 מוהליבר עבר מסובאלקי לרדום, בה נשאר בחמש-עשרה השנים הבאות. בתקופה שבילה שם התגבשה השקפת עולמו ויחסו לחסידות. די במהרה החליטו חסידי רדום לקבל את מוהליבר כאדמו"ר שלהם, כלומר מנהיגם הרוחני. עם זאת, הוא עצמו השתייך למרבה הפלא לתנועת ההתנגדות לחסידות, אשר מתאפיינת בתפיסה שמפייסת בין האורתודוקסיה והמודרניות בנוסח ההשכלה, כלומר הנאורות היהודית. הוא דגל בשיתוף פעולה עם המשכילים (כלומר עם אלו שדבקו רק בתנועת ההשכלה ודחו את האורתודוקסיה) ואף לקח חלק בוועידה של התנועה שהתקיימה בסנט פטרסבורג ב-1873.
הרב פישמן מסביר בביוגרפיה שלו על מוהליבר כי "יחס ההערצה המוגזם [מצד החסידים כלפי מוהליבר] גרם לו לחוסר שביעות רצון לא קטן". פישמן מציין גם אנקדוטה שייתכן ואפילו התרחשה במציאות: במהלך פגישה עם החסידים ברדום, על מנת להיפטר מהם, קרא הרב - "רביצין! (יידיש: רבנית) בואי ואכלי אתנו", ולפי הדיווחים החסידים הזדרזו לצאת מהחדר.
מוהליבר תמך בחינוך חילוני של יהודים ובפעילות כלכלית, שהייתה ועודנה מנוגדת לתפיסת העולם החסידית, לרבות זו בישראל המודרנית. הוא עצמו הכיר שפות מערביות רבות וסבר כי אחת הסיבות לצרות היהודים בירושלים היא שהם לא ידעו לא ערבית ולא צרפתית. כך גם לגבי יהודים במרכז ומזרח אירופה שלא ידעו פולנית, רוסית וכדומה.
בשנים שבילה ברדום התגבשה גם גישתו של מוהליבר כלפי הציונות. זמן רב התרשם מדעותיו של הרב קלישר ואף הכיר את ספרו המפורסם "דרישת ציון". בדומה אליו, גם מוהליבר ראה את הזמנים בהם חי כתקופה משיחית. מעבר לכך, הוא קרא באדיקות את כתב העת הציוני המגיד שהוצא בשפה העברית בעיר אלק ואף החל לכתוב עבורו מאמרים.
בשנת 1874 ניצל (כנראה שלא בפעם האחרונה) את החגיגות לרגל יום הולדתו התשעים של משה מונטיפיורי, הנדבן האנגלי שתמך בקהילות יהודיות באירופה ובלבנט, על מנת לגייס כסף עבור יהודי ירושלים. ואכן, בשנה שלאחר מכן שלח לירושלים סכום נכבד בשם מונטיפיורי.
ממנהיגי חובבי ציון
פרוץ התנועה הציונית הראשונה התרחש במהלך התקופה שמוהליבר שהה ברדום, כתוצאה מהפוגרומים שהתרחשו במחוזות המערביים של האימפריה הרוסית בשנים 1881-1882. תנועה זו מוכרת לנו כ"חובבי ציון" או "חיבת ציון" ומהר מאוד הפך מוהליבר לאחד ממנהיגיה החשובים ביותר. באפריל 1882 נסע לערים ברוד ולבוב, שם התאספו פליטים יהודים מרוסיה בצד ההבסבורגי של הגבול, במזרח גליציה. הרב, שהאמין כי מדובר בתקופה של "משיחיות פעילה" (ג'ודי מאיירס), שאף להביא כמה שיותר יהודים לפלשתינה.
לשם כך שיתף פעולה עם לורנס אוליפנט, ציוני נוצרי מבריטניה אשר הגיע לגליציה בתחילת אפריל 1882 כנציגו של הלורד ראש העיר של לונדון, אשר גם כן שאף להחזרת היהודים לפלשתינה. השניים התחברו על בסיס אידאולוגיה משותפת ומוהליבר אפילו פרסם הצהרה פומבית אשר הביעה תמיכה באוליפנט: "אחיינו אינם צריכים לחשוד כי הוא מתכוון לקדם את הנצרות או להסית את עמנו מאמונתו. [...] הוא ואשתו רק מייחלים להתגשמות דברי הנביאים, שיקום ישראל והם סבורים כי על היהודים להגיע לכך תוך ציות לכל חלק בדת היהודית" – כך מצטט ההיסטוריון יוסף נדבה.
שבועות ספורים לאחר ביקורו של אוליפנט הגיעו לברוד שני נציגים נוספים בשם הלורד ראש העיר של לונדון והם היהודים האנגלים אשר אשר וסמואל מונטגיו. עם הגעתם השניים טרם השתכנעו במטרת הציונות, אך הם הקשיבו בתשומת לב לדבריו של הרב מוהליבר ש"ניסה לשכנע אותם בצדקת התיישבותם של היהודים הגולים בארץ ישראל" ועם הזמן הפך סמואל מונטגיו לציוני מסור.
במאי 1882 הגיע מוהליבר לוורשה, היכן שנוצר "מעגל של יהודים אמידים שכל אחד מהם תרם 1,000 רובל לטובת רכישת אדמה בפלשתינה. בראש המעגל ההולך וגדל הזה, עמד הרב הנערץ של רדום, שמואל מוהליבר, ששהה לשם כך מספר שבועות בוורשה, ויחד עם כמה מידידיו העשירים, היה עתיד להגר עוד באותה שנה לארץ אבותיו [...]. רעיון זה הביא להתלהבות והשפעה רבה בקרב קהילות יהודיות אורתודוקסיות מקומיות ואחרות" (ג'נניק פולסקי, 20 במאי 1882).
למרות זאת, בקיץ 1882 אסר הסולטן על כניסת יהודים לפלשתינה ואף אסר על הצאר את היציאה ממנה. היישובים היהודיים שהוקמו לאחר העלייה הראשונה, מצאו את עצמם לפתע בסכנה, מכיוון שטרם הגיעו לעצמאות מוחלטת, כאשר במחצית השנייה של 1882 קרסה ביל"ו, תנועה של ציונים צעירים חילונים מרוסיה וגם תנועת חובבי ציון הייתה על סף התפרקות. הרב מוהליבר היה מי שהציל אותה - ולא רק במרכז ובמזרח אירופה, שם החזיק את התנועה בחיים על ידי ארגון מפגשים רבים וניסוח של פרויקטים שונים, אלא גם הצליח לגייס את הסיוע של הברון רוטשילד עבור היישוב בארץ ישראל. בסוף חודש ספטמבר 1882 נסע מוהליבר לפריז, שם הרב הראשי צדוק הכהן ארגן עבורו פגישה עם רוטשילד, אשר הקשיב לדבריו של מוהליבר ולאחר מכן אמר "תגיד לי מה הסכום הנדרש ואני אתן לך אותו".
מוהליבר הגיע למקומות רבים במרכז ובמזרח אירופה בשנת 1883 בשאיפה למנוע את התפרקותה של תנועת חובבי ציון. בין היתר, ביקר בביאליסטוק, שם הוזמן לקחת על עצמו את תפקיד הרב הראשי. הוא אכן הסכים וכתוצאה מכך נשאר בעיר עד מותו חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. בבית הכנסת בביאליסטוק הוא הטיף ופיתח את ההגות הציונית שביסס הרב צבי הירש קלישר לפניו, ובדומה אליו שילב בין דת ושאיפות מודרניות להגדרה של זהות לאומית.
הוועידה בקטוביץ'
מביאליסטוק יצא מוהליבר בסתיו 1884 לקטוביץ'. לרגל יום הולדתו ה-100 של משה מונטיפיורי, מנהיגי תנועת חובבי ציון – הרב מוהליבר, ליאון פינסקר מאודסה, דוד גורדון מאלק וקרפל ליפה מיאשי, רומניה - החליטו לארגן ועידה ציונית בינלאומית בקטוביץ'. יום הולדתו של הפילנתרופ הבינלאומי בסוף אוקטובר היה תירוץ נוח על מנת להימנע מקשיים פוליטיים. עם זאת, מסיבות לוגיסטיות למיניהן הכנס נערך רק בתחילת נובמבר. בראשו עמדו הרב מוהליבר וליאון פינסקר, מחבר החיבור הציוני הנודע אוטואמנסיפציה, שיצא לאור בספטמבר 1882. העובדה שרב ויהודי חילוני עמדו בראש הוועידה ממחישה בצורה מושלמת את אופייה של תנועת חובבי ציון, המשלבת עקרונות יהודיים מסורתיים וחילוניים.
מפרוטוקול הוועידה שנכתב בשפה הגרמנית, אנו מכירים היטב את נאומו של ליאון פינסקר, אותו נשא ב-6 בנובמבר, היום הראשון של הוועידה. הוא נמשך כ-20-25 דקות ובמהלכו פינסקר שם דגש רב על פיתוח החקלאות בארץ ישראל. טענתו המרכזית הייתה כי "על הקולוניזציה להיות העיקרון המנחה שלנו מעתה ואילך". מוהליבר התייחס בנאומו לספר יחזקאל (פרק ל"ז) בו מופיע חזון העצמות היבשות: "אני מוציא אתכם מהקברים, עמי, ומוביל אתכם לארץ ישראל... אתן לכם את רוחי כדי שתוכלו התעורר לחיים ואני אוביל אתכם לארצכם...".
הנצחתו של הרב מביאליסטוק
קשה לקשר את ביאליסטוק של היום, העיר שבה ביסס הרב הגדול את יסודות המדינה היהודית המודרנית, לסיפורו של מוהליבר. הקומות התחתונות של מבנה בית הכנסת שבעבר נשא את שמו, שרדו את המלחמה, אך כיום המבנה עומד ריק ומתפורר עם טיח מתקלף, לאחר שב-2005 נסגר מועדון ספורט שפעל בו. מהחצר בחלק האחורי של המבנה ניתן לראות את הקשתות מעל החלונות, אשר מאפיינות מבנים של בית כנסת ואת גב האפסיס המסמן את המקום בו עמד ארון הקודש, בו נשמר ספר התורה.
בית הכנסת הישן שהוקם על שם הרב מוהליבר בשנת 1902 עומד במרכז העיר ביאליסטוק ברחוב ברניצקייגו 3. מומחים מבניין העירייה טוענים שהעיר היא הבעלים הרשמי של המבנה ושאין מכשול ממשי העומד בפני שיפוצו או שיקומו. לא רק זאת, לפני מספר שנים נוסחה תכנית אדריכלית לשיפוץ בית הכנסת, לפיה תוכננה אפילו רצפת זכוכית חדשה, ובכל זאת הקיפאון נמשך. תומס וישנבסקי ממוזיאון Jewish Bialystok מציין: "אני סבור כי נוסח הפרויקט מאוד מעניין" ומסביר את האדישות שצצה סביבו בין היתר במחסור בתקציב ובמגפת הקורונה. יחד עם זאת, הוא מביע תקווה כי פטרונה הגדול של הציונות הדתית יונצח כראוי עם יישומו של פרויקט חידוש בית הכנסת הישן: "נצא לעבודה עם קבלת המפתחות למוזיאון היהודי העתיד להיפתח בביאליסטוק. ההבטחה מהנשיא כבר ניתנה." וישנבסקי ידאג ככל הנראה גם להנצחתו של אלברט סייבין, ממציא חיסון הפוליו, נכדתו של הרב (אורסולה ביצ'קוביץ') ו-20,000 תושבי ביאליסטוק שעד תחילת שנות ה-30 ביצעו עלייה, ביניהם נכדו של הרב מוהליבר, יוסף, שעלה ב-1920.
בחצי השני של שנות ה-80 של המאה ה-19, פעילותה של תנועת חובבי ציון והעלייה הראשונה עלו על שרטון, ועם זאת מוהליבר לא ויתר על שאיפתו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא טען כל הזמן שהנבואות יתגשמו, אסף כסף עבור היישוב היהודי, התכתב עם רבנים – וגם נסע ודאג למגעים עם פעילים ציונים אחרים. לדוגמה, בשנת 1886 נסע מוהליבר לווינה והשיא את מוריס שנירר, שבשנת 1883, ייסד יחד עם נתן בירנבוים וראובן בירר קבוצה של חובבי ציון בשם "קדימה". כעבור חצי מאה נזכר שנירר בביקורו אצל הרב מוהליבר, אליו הגיע בכדי לדון בעניינים הקשורים לחתונתו: "שכחתי את כללי הנימוס והורדתי את הכובע כשנכנסתי לחדרו והחזקתי אותו בידי השמאלית. את ידי הימנית הושטתי לרב שפנה אליי. רק באותו רגע הפכתי מודע לגסות שלי והזדרזתי להחזיר את הכובע לראשי. אבל הרב שהבין את מבוכתי, אמר בשקט "אה, זה כלום. ניתן לאפשר לאדם חשוב עבור היהדות כמו מייסד קדימה לחטוא בחטא כזה".
המסע לארץ ישראל
בניגוד למורה הדרך שלו, הרב קלישר, הרב מוהליבר הספיק לבקר בארץ ישראל. הדבר התרחש בשנת 1890, כאשר תחילה נסע מיפו לירושלים, אחר כך לחברון ולבסוף ליישובים היהודיים החדשים: פתח תקווה, ראשון לציון וזיכרון יעקב. ליד יפו לקח חלק ברכישת 1,556 דונם לשם הקמת יישוב בשם רחובות, שהוקם באותה שנה על ידי יהודי פולין. על אופיו העידה אמירתו אודות חברי ביל"ו ויהודים ציונים צעירים אחרים שפגש בפלשתינה.
"אני מופתע כי רבנים רבים ויהודים אדוקים מתנגדים להתיישבות היהודים בפלשתינה, בטענה כי המתיישבים היהודים ובמיוחד אלו הצעירים, אינם שומעים לחוקי הדת", ציין. "גם אם האשמה כזו הייתה נכונה, הוכחתי מזמן דרך טקסטים רבניים שאלוהים מעדיף שילדיו ישהו בארצו, גם אם הם לא שומרים על המסורת באדיקות, בעוד שבארצות אחרות שמרו עליה בקפדנות. אך אפילו אויביהם הגדולים ביותר של היהודים לא יעזו לטעון כי היהודים בפלשתינה פחות שומרים על המסורת מאשר יהודים במקומות אחרים. להיפך, יהודי פלשתינה הם טובים בהרבה מאשר היהודים בכל מקום אחר.
"ביקרתי במושבות רבות וגיליתי שכמעט כולם בהן הם יהודים שומרי מסורת", סיפר. "למרות שאודה כי היו מספר יהודים שדגלו בחופש מסויים כלפי תפיסתם הדתית, אך אישים כאלה ניתן למצוא בכל מקום, ולא רק בפלשתינה. אני יכול להעיד שבמהלך שהותי בפלשתינה, מעולם לא ראיתי מתיישב שחילל בפומבי את השבת או כל מנהג אחר".
הקשר בין חובבי ציון והציונות של הרצל
ב-1893 ייסד מוהליבר יחד עם מספר רבנים אחרים – בהם מרדכי אליאשברג, יצחק ניסנבוים ויצחק ריינס – את תנועת המזרחי. ארבע שנים לאחר פטירתו של מוהליבר, בשנת 1902, הקים הרב ריינס את תנועת המזרחי באופן רשמי כתנועה פוליטית ציונית ודתית, אך עדיין הכיר במוהליבר כפטרון שלה. ראוי להוסיף כי ארגון "בני עקיבא" המפורסם בעולם הוא למעשה תנועת נוער שמהווה שלוחה של המזרחי.
מוהליבר תמך בציונות החילונית של תיאודור הרצל, אשר ב-1896 הוציא לאור את ספרו המפורסם מדינת היהודים. בהיותו כבר אדם מבוגר ניהל הרב התכתבות ערה עם הרצל ואף תכנן להשתתף בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897, אך בשל מצבו הבריאותי ייצג אותו בשווייץ נכדו, הרב יוסף מוהליבר, אשר הקריא את נאום סבו בפני קהל המשתתפים: "תקוותנו ואמונתנו תמיד הייתה ועודנה שיבוא משיחנו ויאסוף את כל ישראל הפזורים, ובמקום להיות משוטטים על פני האדמה, נעים ללא הרף ממקום למקום, נשכון בארצנו כאומה, במלוא מובן המילה... נזכה לכבוד מכל עמי הארץ. זו אמונתנו ותקוותנו בדברי נביאינו ובזה נאחז עמנו!".
לרגל 50 השנה להקמתו של ארגון חובבי ציון בדצמבר 1931, נערך בביאליסטוק טקס לזכרו של הרב מוהליבר. בין המשתתפים היה הרב ניסנבוים, שהיה מזכירו, ואף חבר הפרלמנט יצחק גרינבוים, אשר 17 שנים מאוחר יותר, יחד עם דוד בן-גוריון חתם על מגילת העצמאות הישראלית במאי 1948.
לאחר התפילה שהתקיימה בבית הכנסת על שם מוהליבר ברחוב ברניצקייגו 3, יצאה תהלוכה לעבר בית הקברות ברובע בגנובקה, בו נקבר הרב בשנת 1898. כתבה שפורסמה על ידי סוכנות הידיעות היהודית בשנת 1931 ציינה כי במסגרת האירוע נחשף לוח הנצחה עליו נכתב כי תנועת חיבת ציון הוקמה בביאליסטוק 50 שנה לפני כן. למרבה ההפתעה, כיום אפילו אזרחיה המבוגרים ביותר של ביאליסטוק אינם יודעים דבר אודות הלוח הזה. חלקם העלו השערה כי מדובר למעשה באוהל (מאוזוליאום) שניצב לכאורה מעל קברו של הרב, לא רחוק מהאוהל שקיים עד היום מעל קברו של רבי חיים הלפרין.
קברו של הרב מוהליבר בביאליסטוק עומד כיום ריק, שכן עצמותיו הועברו לישראל בשנת 1991 וכעת הן נמצאות במזכרת בתיה.
גן שמואל
קיימת מזכרת נוספת משמואל מוהליבר בישראל. מדובר במקום הנמצא ליד חדרה, באמצע הדרך בין תל אביב לחיפה, בו היה בעבר פרדס של עצי אתרוג שניטע בשנת 1893 לאחר ועידת ביאליסטוק בה יוסד ארגון המזרח"י. בשנת 1913 הוקם במקום זה קיבוץ לזכרו של הרב שקיבל את השם "גן שמואל", אשר מאזכר באופן קבוע לקשר בין הציונות הדתית והחילוניות ולקשר בין ישראל המודרנית וההיסטוריה שלה בעיר ביאליסטוק.
המאמר נכתב במסגרת פרוייקט הקרן המזרח אירופאית על שם יאן נובאק-יז'וראנסקי במימון משרד החוץ של הרפובליקה הפולנית.
תרגום לעברית: מאיה ברבור
