הרכבת הייתה המפתח להתפתחותה של העיר אלק, (שנקראה עד 1945 ליק), מאמצע המאה ה-19. תחנת הרכבת הייתה יחסית גדולה לאותה תקופה, וקו הרכבת חיבר את העיר הצפונית הקטנה עם שאר פרוסיה ועם פרוסטקי שנמצאה רק כ-20 ק"מ משם - על הגבול של שטח הכיבוש הרוסי.
"בדצמבר 1868 יצאה הרכבת הראשונה לכיוון אלק ובאופן כללי, מסילת הרכבת החדשה בצפון פולין הביאה לשינוי בכל תחומי החיים", מספר רפאל ז'יטיניאץ, מנהל המוזיאון ההיסטורי באלק שממוקם בבניין תחנת הרכבת ההיסטורי.
המשמעות עבור אלק הייתה שבנוסף להתפתחות העירונית סביב הרחוב הראשי, שהתפרס לאורך האגם, העיר התחילה להתפתח גם לעבר תחנת הרכבת. בפועל העיר הפכה לצומת דרכים חשובה ובתחילת המאה מופיעים בה בניינים יפים בסגנון ארט-נובו והמסחר מתחדש. אגב, כתב העת הראשון שיצא בשפה העברית – "המגיד" – יצא לאור באלק והופץ מעבר לגבולות אירופה – עד פלשתינה ופרס, אך הוא היה קיים יותר מ-10 שנים לפני הקמת הרכבת בעיר.
אנו נוטים לחשוב אודות ההתרחשויות בצפון פולין בעיקר מתוך התבוננות בהיסטוריה של היחסים בין הפולנים והגרמנים. – מציין ז'יטיניאץ – וזו אכן חשיבה לגיטימית, אך השינויים שמתרחשים בקהילה היהודית הם שונים בתכלית. השפעתם היא יותר רחבה והולכת מעבר לסמטה האזורית הזו. עם זאת, יש לציין כי בית הכנסת באלק החל להתפתח באופן משמעותי רק לאחר פתיחת קו הרכבת, שהגיע עד פרוסטקי.
בעיר אלק החל הרב אליעזר ליפמן זילברמן (1819-1881) להוציא לאור את "המגיד" ביוני 1856. כתב העת היה שמרני במידת מה ביחס לאורתודוקסיה והוא מילא תפקיד חלוצי בהחייאת העברית כשפה מודרנית - ולא רק ליטורגית. הרב זילברמן שאף להפוך את "המגיד" ל"מכנה המשותף של בני ישראל הפזורים", כפי שהוא עצמו הכריז. והוא הצליח לעשות זאת במהרה. "בתקופת הוצאתו בשנים 1856-1886 היה 'המגיד' כתב העת העברי החשוב בעולם", כותב יוסף שלמון, חוקר כתב העת. ואכן, בכתיבה אודותיו מצוין כי "המגיד" הוגדר ככזה שיצר "שטח נייר" לכלל ישראל – לכל היהודים.
זילברמן וגורדון
הרב זילברמן, מפלך קובנה, ידע מראש כי יזדקק לסיוע בניהול השבועון עליו חלם. לשם כך הזמין לביתו צעיר יהודי ליטאי יליד וילנה, דוד גורדון, וניסה לגייסו לתפקיד. בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-19, כשהיה בן 20 עד 25 (המקורות אינם חד משמעיים לגבי שנת הולדתו, וישנן גרסאות שנולד ב-1826, ב-1831 ואפילו ב-1832), ניסה גורדון את מזלו בליברפול ובילה שם מספר שנים בלימוד עברית וגרמנית. למרות ניסיונות השכנוע של זילברמן, גורדון, חזר באותה עת לאנגליה מסרהיי בליטא, לא קיבל את הצעתו של הרב לסייע בהוצאת כתב העת החדש. מאוחר יותר הודה שההצעה נגעה לליבו, עד כדי כך שלא הצליח לישון לאחר מכן. למרות זאת, השניים סיכמו כי דוד ימלא תפקיד של כתב עבור השבועון באנגליה. צורה זו של שיתוף הפעולה ביניהם הייתה קצרת מועד ושנתיים לאחר מכן, באוגוסט 1858, חזר גורדון לאלק. הפעם לצמיתות.
הודות לניסיון שצבר בבריטניה והידע שלו בשפות אנגלית, גרמנית וצרפתית, כאשר מונה לסגן העורך הראשי הביא עימו גורדון משב רוח רענן והבנה של העולם המודרני. את כל השפות הללו הוא תרגם לעברית, בה שלט טוב בהרבה מהרב זילברמן. כבר בינואר 1859 הופיע הטור החדש של גורדון ב"המגיד", "היסטוריה אוניברסלית", בו סיפק לקוראיו מידע אודות החידושים בתחומי הפוליטיקה והמדע. שנה לאחר מכן שונה שמו ל"על מדינות בו יאמר", כותרת שהושאלה בהרחבה על ידי העיתונות העברית שהתפתחה באותה תקופה - יחד עם מספר מונחים חדשים שגורדון טבע בעברית, ביניהם המילים "מדיני" ו"לאומי". כאן בא לידי ביטוי אימוץ האידאולוגיה של ההשכלה היהודית על ידי זילברמן וגורדון, אשר דגלה בפתיחות רבה יותר לעולם הלא-יהודי וקידמה את ענפי המדע השונים.
במוזיאון ההיסטורי באלק ניתן למצוא שני עותקים ישנים ומצהיבים של "המגיד". בעמוד 39 של גיליון משנת 1878 מופיע מאמר קצר בן מספר פסקאות מאת דוד גורדון העוסק בצמחים טורפים - "צמחים אוכלי בשר". הכותרות וההדגשות הודפסו באמצעות גופן עברי מודרני שנמצא בשימוש עד היום, בעוד שהגופן של הטקסט עצמו ארכאי במיוחד.
עם תחילת עבודתו ב"המגיד" גורדון קיבל בפועל את תפקיד העורך הראשי. הרב זילברמן התמקד בעניינים כספיים ופוליטיים, במסגרתם הקפיד על חזות שהתאימה למעמדו כרב אורתודוקסי ועל מדיניות הולמת כלפי צנזור שלטוני. לגורדון לעומת זאת, הייתה יד חופשית יחסית בעיצוב האופי האידיאולוגי של השבועון- מה שהקנה לו את התהילה האלמותית שלו.
עורך ציוני
גורדון היה ציוני נאמן ומהר מאוד הוא החל להשתמש ב"המגיד" ככלי להפצת האידאולוגיה הציונית והקריאה לחזרתם של היהודים לארץ ישראל. דוגמא לכך אפשר לראות בדיווח שפרסם בשנת 1860, שבו הודיע בשמחה על יוזמה חדשה - הקמת החברה ליישוב ארץ ישראל בפרנקפורט. התמיכה של "המגיד" באידאות של הציונות הייתה אופיינית במיוחד עבור כתב העת עד מותו של גורדון ב-1886 - ואף מאוחר יותר, כאשר בנו דב גורדון קיבל על עצמו את תפקיד העורך.
במהלך השנים כתב גורדון מאמרים (לעתים קרובות בסדרות) שנועדו לקידום הציונות, אשר בתקופתו הייתה מוכרת ליהודים ולנוצרים כ"רסטורציוניזם". לדוגמא, באפריל 1863 גורדון פרסם סדרת מאמרים בהם טען כי "יש לראות את ההתיישבות היהודית בפלשתינה כבסיס לישועה הלאומית-פוליטית של כל היהדות" (יוסף שלמון). בנוסף, הוא גם דיווח תדיר אודות כתיבתם האידאולוגית של מחברים ציונים אחרים. כך למשל, בראשית שנות ה-60 קידם ב"המגיד" את ההוגים הציוניים המרכזיים ביותר, לדוגמת הסוציאליסט משה הס, מחבר הספר "רומא וירושלים", והרב צבי הירש קלישר מהעיר טורון.
בשנת 1862 הרב קלישר פרסם באלק את החיבור "דרישת ציון", שהיה מהותי ביותר עבור הציונות הדתית. מדוע דווקא באלק? כיוון שבראשית שנות ה-60 זילברמן וגורדון ייסדו בה גם הוצאת ספרים עברית בשם "מקיצי נרדמים". קשה לדמיין שאדם מודרני כמו דוד גורדון, שהצליח לשלב בין הטיעונים הלאומיים של הס לבין הטיעונים המשיחיים של קלישר, לא ייסע לטורון שנמצאה רק 300 ק"מ משם על מנת להיפגש באופן אישי עם ההוגה המוערך- אך לא קיימות כיום הוכחות שייתמכו בהנחה הזו.
האידאה שקודמה על ידי גורדון אשר תמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל השתלבה עם ההתעוררות הלאומית שהחלה ברחבי אירופה במאה ה-19. מדובר בתקופה בה קבוצות לאומיות רבות חלמו על מדינה ריבונית - כך גם פולנים. אין זה מפליא אם כך כי גורדון הזדהה עם ההתקוממות של המיעוט הפולני נגד האימפריה הרוסית במהלך מרד ינואר והוא אף הביע את תמיכתו ב"המגיד". באפריל 1863 הוא הצליח לעקוף בחוכמה את הצנזורה האימפריאלית על ידי ציטוט מכתב רשמי שנשלח על ידי הממשלות של אנגליה, צרפת ואוסטריה אל הצאר ובו הן מביעות את חששותיהן מפני סכסוך רחב יותר ואת תקוותן כי הצאר יחליט לכבד את זכויות הפולנים שהוכרו בקונגרס של וינה בשנים 1814-1815. "ברור כאן שגורדון השתמש בצורה מניפולטיבית בדיווח על מנת להביע את דעתו" כותבת קרול דיאמנט.
אלק במאה ה-19
היהודים היו שקועים בלאומיות המתפתחת. במאה ה-19 בליק, אלק של ימינו, היו כמה אלפי תושבים ומספר זרמים לאומיים שונים. ז'יטיניאץ מסביר כי מרבית התושבים באלק באותה תקופה הגיעו מאזור צפון פולין של היום - אוונגליסטים דוברי פולנית ונתינים של מלך פרוסיה. הקתולים היו הקבוצה הבאה הגדולה ביותר, בעוד שהקהילה היהודית כללה 200 עד 300 משפחות.
"כמו במקרה של רוב היהודים בפרוסיה, הייתה זו קהילה מתבוללת", מדגיש מנהל המוזיאון. "הם דחו את המראה הטיפוסי של יהודי המזרח שעטו זקנים וחליפות, ואימצו במקום את המראה הגרמני. במהלך מלחמת העולם הראשונה הם אף תמכו בקיסר הגרמני, לכן מדובר במקרה שונה לחלוטין מזה של יהודי פולין. כאשר בוחנים את התצלום של הרב האחרון של אלק ניתן לראות שהוא אינו רב טיפוסי - אין לו זקן ואין לו כובע, אלא הוא בעל חזות של אזרח גרמני. אדולף היטלר הוא שגרם להם להבין בסופו של דבר שהם שונים", הוא מוסיף.
בית הכנסת הגדול באלק והוצאת "המגיד" שמוקמה לידו נמצאו ברחוב הראשי של העיר - כיום רחוב ארמיה קראיובה - כמה מאות מטרים מתחנת הרכבת. המבנים הללו נשרפו על ידי הנאצים במהלך ליל הבדולח ב-9-10 בנובמבר 1938. עם זאת, החומות שרדו את המלחמה, אך נהרסו זמן קצר לאחר סיומה על ידי השלטונות החדשים של הרפובליקה הפולנית. נכון להיום עומד במקום בניין דירות מודרני עם שלטים של בית מרקחת ופרסומת של משרד נוטריון. הוא ממוקם בצמוד לפארק קטן עטור עצים ובנייני מגורים בסגנון אדריכלי האופייני למפנה המאות ה-20 וה-21. אין דבר אשר מיידע על כך כי במקום זה כתב ופיתח דוד גורדון את הרעיון להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל העות'מאנית ושכאן המציא מילים חדשות בעברית על מנת לתאר מציאות עכשווית.
מקומו של גורדון בציונות המוקדמת
פרס סוקולוב לעיתונות הוא מעין "פרס פוליצר הישראלי" הקרוי על שם נחום סוקולוב, יהודי פולני הנחשב לאבי העיתונות בשפה העברית, למרות שהחל את הקריירה שלו כעשרים שנה אחרי גורדון. אף על פי כן, סוקולוב טען כי "המגיד" יצר את הבסיס עליו ניתן היה לדמיין את מדינת היהודים. ואכן האידאולוגיה והמילים העבריות החדשות שהפיץ גורדון העניקו השראה ליהודים בכל רחבי אירופה, מבריטניה עד האימפריה העות'מאנית, והגיעו לתימן ואפילו לסין.
דוד גורדון נחשב לאחד מחשובי הציונים בימי חייו. עד כדי כך שאפילו 10 שנים לאחר מותו הוא הוגדר כך בכתיבתו של קרפל ליפה - ציוני רומני שהיה חבר בתנועת חובבי ציון בתחילת שנות ה-80 והנואם הראשון בקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897 שכינס תיאודור הרצל. במאמר הביקורת שכתב ליפה על ספר "מדינת היהודים" של הרצל, הוא ציין כי עוד לפני הרצל היו שלושה יהודים ציונים גדולים אחרים, ביניהם דוד גורדון, לורנס אוליפנט (ציוני נוצרי מאנגליה) ו... הוא עצמו.
כבר בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19, כאשר הרב קלישר ומשה הס פרסמו את הטקסטים הציוניים שלהם, גורדון החל לקדם את האידאולוגיה שלהם וקרא לטובת חזרתם של היהודים לפלשתינה. פרופ' ג'ודי מאיירס מציינת כי הוא אימץ מהרב קלישר את הגישה של ה"משיחיות הפעילה" אשר יוצאת נגד ההמתנה הפסיבית למשיח שמתוארת בתהילים 127: "אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ". בדומה לקלישר, גורדון הזדהה והלך בעקבות הציונות הנוצרית, הלא היא הרסטורציוניזם שאותו הכיר באנגליה. לא פעם כתב ב"המגיד" כי תפיסה זו עדיפה על פני ה"רדיפה אחר ציון" ומכאן גם נבעה החלטתו לפרסם קטעים נבחרים מן הרומן הציוני "דניאל דרונדה" מאת ג'ורג' אליוט (או "אליזה אורז'שקובה הבריטית") כבר ב-1876.
בנוסף, גורדון יצר קשר עם הציוני הנוצרי, לורנס אוליפנט, כאשר זה הגיע מבריטניה לגליציה המזרחית באביב 1882 על מנת ללוות פליטים יהודים שנאספו בלבוב ובברודי במטרה לנסוע לפלשתינה. ואכן, גורדון פרסם באותה עת ראיון עם אוליפנט, בו הוא הצהיר כי היהודים יכולים לסמוך על התמיכה הכספית של הפרוטסטנטים הבריטים והאמריקאים בבניית מדינה יהודית בארץ הקודש.
חובבי ציון והעלייה הראשונה
הפוגרומים שהתרחשו במחוזות המזרחיים של רוסיה הצארית ב-1881 הביאו לשינוי באופי הציונות של גורדון. עד כה הגישה שלו כלפי הציונות הייתה חיובית, מלאת תקווה וגאווה, עד שבשנים 1869 ו-1870 החל לבקר בחריפות את היהודים הרפורמים (ובאופן ספציפי את אברהם גייגר, מנהיג התנועה היהודית הרפורמית) על דחיית המשיחיות ועל ההתבוללות שלהם. עם זאת, כתוצאה מהפוגרומים הוא החל לחשוש לא רק מאויבים מבפנים - אלא גם מבחוץ- לכן החליט להצטרף לתנועת "חובבי ציון", שהייתה התנועה הציונית הממשית הראשונה. גורדון הציג את הרעיונות הללו בהרחבה ב"המגיד" באמצעות טקסטים שהוא עצמו חיבר וכאלה שנכתבו על ידי יהודים ציונים אחרים, לדוגמת אליעזר בן-יהודה. כך, גורדון הפך לאחד מראשי התנועה הציונית, לצד הרב שמואל מוהליבר מראדום ויהודה לייב פינסקר מאודסה.
בשנת 1884 התקיים הכנס הבינלאומי הציוני הראשון במסגרת תנועת חובבי ציון וגורדון הוא שבחר בעיר קטוביץ' כמוקד ההתכנסות. בתמונה המציגה את המשתתפים המרכזיים באירוע ניתן לראות במרכז את ליאון פינסקר והרב מוהליבר, שלצדו עומד דוד גורדון. בשל אילוצים פוליטיים, כנס זה אורגן באמתלה של ציון יום הולדתו ה-100 של הפילנטרופ האנגלי משה מונטיפיורי, אשר תמך ביהודים ברחבי הלבנט ואירופה. כאשר התברר כי בעקבות כשלים ארגוניים הכנס לא יתקיים עד נובמבר, כלומר לאחר יום הולדתו שחל באוקטובר, גורדון נסע לרמסגייט שבאנגליה עם אלבום שהכיל 1,300 חתימות של חברי תנועת חובבי ציון ונתן אותו באופן אישי למונטיפיורי. לאחר מספר שבועות חזר גורדון לקטוביץ'.
דוד גורדון נפטר שנתיים לאחר אותו כנס. הוא נקבר בבית הקברות היהודי באלק, שנהרס על ידי הנאצים במקביל לבית הכנסת. לאחר השואה הקהילה היהודית בעיר לא השתקמה וכיום במקום בו נמצא בעבר בית הקברות ישנו פארק על שם יוחנן פאולוס השני וגבעה קטנה בשם "גורקה ירוזולימסקה" (גבעת ירושלים). המקום מונצח באמצעות מצבה סימבולית, שמהווה את הזכר היחידי לקהילה היהודית באלק, שבאמצעות דמויות מפתח כמו אליעזר ליפמן זילברמן ודוד גורדון תרמה תרומה משמעותית להפצת ההגות הציונית. שני העותקים של "המגיד" ששמורים במוזיאון ההיסטורי באלק, אשר הציג בפנינו רפאל ז'יטיניאץ, כמו גם העותקים המאוחסנים במכוני מחקר וספריות ברחבי העולם, הם תזכורת קבועה לכך.
אפיטף
כאשר נחום סוקולוב היה רק בן 18 (וכבר שנה לאחר פרסומו הראשון בעיתון "הצפירה" שראה אור בוורשה) הוא עזב את מקוב מזובייצקי, שם התגורר במשך שנה עם אשתו, ונסע לאלק על מנת להכיר את "דוד בן בער גורדון", כפי שסיפר שנים לאחר מכן ב-1935 בספרו "חיבת ציון". כך סוקולוב הזקן, שחי בלונדון יותר מ-20 שנה, זכר את גורדון:
"דוד גורדון, מראשוני היהודים הציונים, ניחן בהתמדה ובלהט של חלוץ אמתי [...]. אדם מלומד עם זיכרון פנומנלי [...]. הוא חש את עוצמתו ואמיתתו של הרעיון הלאומי היהודי וראה את רוע ההתבוללות הרבה לפני סמולנסקין.
[…] הרוב […] לא הצליחו לנסח אמירה נועזת וחד משמעית על היחס בין העם היהודי ופלשתינה. כל מה שהם אמרו היה צריך להיות מבוסס, קלישאתי ומתוכנן כך שיתאים לטעם של כולם. דוד גורדון פעל אחרת. המאמרים שלו […] זרחו בהצהרות האקספרסיביות והאמיצות ביותר. [...] הוא הכריז ביושר ובכנות שיהודים הם לא רק קבוצה דתית אלא גם אומה.
[...] כל הפעילות העיתונאית [של גורדון] סביב חיבת ציון התאפיינה בעוצמה ובכנות [...] עד כי תנועת חובבי ציון, במיוחד בוורשה, הכירה בו כנציגה הראוי ביותר בחגיגה לכבוד יום ההולדת המאה של משה מונטיפיורי בלונדון ב-1884. המחבר, שעוד לפני כן החליף מכתבים עם אותו האיש מזה שנים רבות, נפגש עמו בהזדמנות זו והתפעל ממסירותו למטרה, אותה הביע בסדרת שיחות בין השניים".
המאמר נכתב במסגרת פרוייקט הקרן המזרח אירופאית על שם יאן נובאק-יז'וראנסקי במימון משרד החוץ של הרפובליקה הפולנית.
תרגום לעברית: מאיה ברבור