פרשת יתרו מתארת לנו את מערכת המשפט הראשונה בישראל. זאת התמונה שיתרו רואה לנגד עיניו: "ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב".
מראה זה של משה שופט את העם במשרה מלאה, הפריע כל כך ליתרו, שהוא מייד ייעץ למשה להקים מערכת משפטית מסודרת ע"י מינוי שרים בדרגות שונות. עצתו זאת של יתרו זיכתה אותו בקריאת הפרשה על שמו - פרשת יתרו.
מה כל כך מיוחד בעצת יתרו? אם היינו רואים אדם שמצוי תחת עומס כבד, לא היינו חושבים להציע לו לחלוק את העבודה עם מספר אנשים?
סיפור דומה אנו פוגשים גם במסכת שבת (דף י' ע"א) בה מסופר על שני דיינים שניסו לחקות את משה רבינו:
"רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כוליה יומא [היו יושבים ודנים בבית הדין כל היום כולו], הוה קא חליש ליבייהו [נחלש ליבם]".
גם רב חסדא ורבה בר רב הונא נהגו כמשה ולקחו את מלוא האחריות המשפטית על עצמם. וכמו שיתרו אומר למשה בפרשתנו: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבל תבל גם אתה גם העם הזה אשר עמך. כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך". יתרו צדק ואכן בסיפור של הגמרא שני הדיינים הגיעו ל"נבל תבל", הגיעו לידי חולשה וכאב לב.
מדוע גם הם לא חשו לעצת יתרו? מדוע שלא יחלקו את היום למשמרות של דיינים?
אותם דיינים כמו משה הרגישו אחראיים למצבו של עם ישראל, עד כדי שאין להם פנאי לדברים פרטיים-אישיים. אפילו צרכים בסיסיים כמו שינה, אכילה ושירותים הם זנחו למען הכלל. אם היינו נוהגים כמותם ומצמצמים את הפעולות הפרטיות ההכרחיות לנו, בשביל לנצל כל שנייה אפשרית למען הכלל, בוודאי שהיינו מגיעים לידי חולשה.
אישיות כזאת של אדם שמשתוקק לפעול למען העם והציבור, הליכה לשירותים רק מעכבת אותו ולא נותנת לנפשו הכללית להתבטא. אם כן, אותם דיינים היו עסוקים כל כך בהתלהבות לשרת את העם, שהצעה כמו חלוקת עבודה בין כמה דיינים וליזום הפסקות מדי פעם לכאורה היה רק מעכב ומונע מהם את ייעודם.
נמשיך את סיפור הגמרא במסכת שבת:
"תנא להו [אמר להם] רב חייא בר רב מדפתי: וכי תעלו על דעתכם שמשה יושב ודן כל היום כולו? אם כן, תורתו (הפרטית) מתי נעשית? אלא לומר לך: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית".
רב חייא מתקן אותנו שאין ללמוד שמשה דן בפועל כל היום כולו, אלא מספיקה שעה אחת איכותית ומרוכזת!
הרב אברהם יצחק הכהן קוק מסביר איך שעה אחת שוות ערך לכל היום כולו ומציע לנו, האנשים הפשוטים, לבחור שעה אחת ביום אותה אנו מקדישים לעשייה למען הכלל, כדי שב-23 השעות הנותרות ה"פרטיות" נכוון את מעשינו לטובת אותה שעה כללית שתהיה איכותית יותר. לדברי הרב, סיפוק ומילוי צרכינו הפרטיים הם מאוד חשובים כמו גם פיתוח האישיות שלנו, בלעדיהם אי אפשר לנו לפעול בצורה כללית בשלמות.
ונסיים בדבריו: "על כן לא זאת הדרך - שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק להשלמה הפרטית. כי אם האדם הגדול וטוב הלב, העובד ה', צריך שיעלה למידה זו - להשכיל שכל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל!". (עין אי"ה, מסכת שבת, פרק א' פסקה ט')
הכותב הוא מנהל הפייסבוק של עמותת תימורה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו