גם בימי האימה וגם בעיתות השגשוג: הסולידריות בינינו צריכה להתקיים תמיד

ב־27 בינואר 1945 הגיעו כוחות הצבא האדום אל מחנה ההשמדה אושוויץ ושחררו את אלפי הכלואים בו: מיעוט מזערי מתוך כלל אסירי המחנה, שרובם המכריע נרצחו. החיילים שפרצו אל המחנה היו הראשונים שנחשפו לזוועות שחוללה מכונת ההשמדה הנאצית.

60 שנה לאחר מכן, בנובמבר 2005, החליטה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות כי יום שחרור המחנה יהיה המועד שבו יצוין מאז ואילך יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. השנה אנו מציינים את יום הזיכרון הזה בעיצומה של מלחמה, שהחלה באסון הגדול ביותר שאירע במדינת ישראל מאז הקמתה.

אירועי השבת השחורה העלו אצל רבים מאיתנו את זכר השואה, ואת הצלקות העמוקות שנחרטו בנפשנו בגללה. זאת, אף על פי שידוע לכל כי כל השוואה תחטא למציאות ההיסטורית של שתי הזוועות. השואה הרי התרחשה בזמן שבו לא היו לנו מדינה, צבא, דגל או המנון, ואי אפשר להשוות שום אסון - נורא ומחריד ככל שיהיה - להשמדתם של שישה מיליון בני אדם אל מול שתיקתו הרועמת של העולם. יתר על כן, ולמרבה האימה, לאחר הטבח הנורא הזה חזינו בעלייה דרמטית דווקא בהתבטאויות ובמתקפות האנטישמיות ברחבי העולם.

התבטאויות ומתקפות אלה, כמובן, אינן חסרות תקדים מבחינה היסטורית. ההפך הוא הנכון - אף על פי שהשואה התחוללה פעם אחת ויחידה, היא לא היתה בשום צורה ואופן הגילוי היחיד של אלימות רצחנית שהופנתה כלפי בני העם היהודי.

האנטישמיות היא הרי מחלה כרונית, שהעם היהודי סובל מתוצאותיה הנוראות כבר דורי־דורות. והנה, גם בימינו מתברר כי רבים מוצאים שבכל עת מצוקה ומשבר קל יותר להאשים את היהודים מאשר, למשל, את ולדימיר פוטין או את בשאר אל־אסד.

כמה אירונית היא העובדה שדווקא ביום השואה הבינלאומי אנו נדרשים למחות נגד האו"ם, שהוקם על רקע הזעזוע הכלל־אנושי מזוועות השואה, ושלימים אף יזם והגה את יום הזיכרון החשוב הזה. כמה נוראה היא העובדה שמאז 7 באוקטובר רובם המכריע של חברי הארגון בוחרים להתעלם, פשוטו כמשמעו, מהפשעים נגד האנושות שביצעו הטרוריסטים של חמאס - מעשי הרצח, ההתעללות והאלימות המינית - ותחת זאת לכנס את מועצת הביטחון דווקא כדי לגנות את ישראל.

לטפח את הזהות היהודית

אני מוצאת כי הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מהתנהלותו של האו"ם, ומהעלייה הדרמטית בגילויי האנטישמיות בעולם, הוא שעתיד מדינת ישראל תלוי בעוצמתה של יהדות התפוצות - ושעתידה של יהדות התפוצות תלוי בחוסנה ובביטחונה של מדינת ישראל.

למרות הבדלי העמדות, המנהגים והדעות, גורלות כולנו שזורים יחד והם גורל אחד. חשוב לזכור זאת דווקא כעת, לאחר תקופה שבה נדמה כי הסולידריות בינינו נשחקה, ועל רקע השסע ההולך ומעמיק בתוך החברה הישראלית - ולא פעם גם בינה לבין הקהילות היהודיות שמחוצה לה. כל סקרי דעת הקהל שנערכו בשנים האחרונות העידו כי הזיקה של הצעירים היהודים בארה"ב ליהדות ולמדינת ישראל הולכת ונשחקת.

האסון הנורא שפקד את מדינת ישראל עורר אצל רבים חיבור מחודש לזהותם היהודית - אך לא די בכך. הסולידריות בינינו צריכה להתקיים תמיד, לא רק נוכח אויב או אסון. חובה עלינו לשקוד עליה ולטפח אותה, הן בימי הסערה והאימה והן בעיתות השקט והשגשוג.

לקרב ולהתקרב

כיו"ר "אנו - מוזיאון העם היהודי" אני יודעת כי תנאי מקדים למלחמה באנטישמיות הוא עצם קיומם של יהודים ויהודיות שגאים במורשתם, ושלא חוששים להתייצב נוכח גילויי אנטישמיות. הדרך לשם מתחילה בהעמקת השורשים ובכינונה של זהות יהודית חזקה. מאז פרוץ המלחמה הציבור בישראל אימץ את הסיסמה "יחד ננצח". "יחד" אין פירושו רק המתגוררים במדינת ישראל. "יחד" אמיתי פירושו מדינת ישראל ויהדות התפוצות גם יחד.

חובה על כל אחד ואחת מאיתנו - ולא כל שכן על מדינת ישראל עצמה - לחזק את החיבור בינינו לבין יהדות התפוצות, להתגאות בהישגיה בעבר ובהווה, לחנך, ללמוד וללמד, לקרב ולהתקרב.

הכותבת היא יו"ר דירקטוריון אנו - מוזיאון העם היהודי