בני משפחתי, משפחת בונדהיים, היו תושבי גרמניה עוד מהמאה ה־16", פותחת נועה ליזרוביץ' את שיחתנו עם שמץ של גאווה וגעגוע. "היינו משפחה מבוססת. אבי, ארנסט אלעזר, היה סוחר בעל עסק עצמאי, והיה לו שותף גרמני־נוצרי".
היא נולדה ב־1937, ילדה חמישית, בת זקונים. כמו עבור רבים אחרים, ליל הבדולח ב־1938 שינה גם את גורל משפחתה. "המשטרה הגרמנית פרצה אלינו הביתה, ואבי נלקח לתחנת המשטרה. אמי, יוהנה, לקחה את אות ההצטיינות שלו ממלחמת העולם הראשונה, הלכה לתחנה, הטיחה אותו על השולחן מול השוטרים וצעקה עליהם: 'אתם לא מתביישים? לעצור את גיבור המלחמה הזה?".
המשטרה הגרמנית שחררה בסופו של דבר את אביה, אבל בתנאי שיעביר את כל עסקיו למשטר הנאצי ויעזוב את גרמניה בתוך 48 שעות. היעד היה קרובי משפחה בבלגיה, מתוך תקווה שהמלחמה לא תתרחב, אבל ב־1941 הנאצים פלשו גם לשם. "לאחר הפלישה התפרסם צו שהורה על כל הגברים מעל גיל 16 להתייצב בכיכר העיר. אבי ואחי הבכור, נתן לאונרד, הגיעו כפי שהתבקשו, כי השמועות היו שמחפשים מרגלים גרמנים בין הבלגים. אבי, אזרח שומר חוק, לקח איתו את אשרת השהייה שלו מתוך מחשבה שהכל יהיה בסדר ושהוא ישוב לאחר מכן הביתה, אבל הוא לא חזר. מאוחר יותר התברר לנו שהבלגים שיתפו פעולה עם הנאצים וחיפשו יהודים".
האב נשלח יחד עם בנו למחנה בדרום צרפת. "אמי החליטה לא לחכות, לקחה אותי ואת שאר הילדים, שילמה כסף למבריח גבולות וחצינו לצרפת, שבה התגוררה אחותו של אבי", מספרת נועה. "כשהגענו לגבול עצרו אותנו חיילים גרמנים. הייתי פעוטה, בקושי בת ארבע, והתחלתי לבכות כי הייתי צריכה לשירותים, והתביישתי לעשות את צרכיי לפני החיילים. אמי ביקשה מחייל גרמני שייתן לנו רגע של פרטיות, ומסיבה שלא מובנת לי עד היום - הוא הלך ולא חזר. כך התאפשר לנו לחצות את הגבול. במעשה הזה שלו הוא פשוט נתן לנו את הסיכוי להימלט".
אבל גם המעבר לצרפת לא זימן שקט ושלווה למשפחה. "אחד הזיכרונות הראשונים והמפחידים ביותר שלי הוא כשהגענו לפריז כדי לקחת רכבת לעיירה של דודה שלי. היה לילה וכולם חיכו. לא הבנתי כלום, אמא לא הסבירה מה צפוי לנו. חוסר הוודאות והפחד, חוסר הביטחון הזה מפני הלא־נודע - אלו תחושות שליוו אותי שנים רבות בחיי, גם כשהייתי אדם מבוגר".
באמצע הלילה, דרך נחל שוצף
לבסוף נשלחה המשפחה למחנה הריכוז שבו היו האב והאח הבכור. "התנאים היו ירודים, זאת היתה תקופה מאוד קשה. הפרידו אותי מאמא, אל שאר הילדים במחנה. אמי התחילה להיות פעילה. היא היתה אישה חזקה והחליטה לקחת את גורלה בידיה. אני לא יודעת כיצד, אבל היא הצליחה לגרום לכך שהוציאו אותי ואת אחותי משם ושלחו אותנו לדודתי, שגרה בלימונז' והחביאה בביתה ילדים יהודים פליטים עם מסמכים מזויפים.
"בשלב מסוים מישהו ככל הנראה הלשין עליה, והיא הודיעה שכולנו צריכים להתחבא בעליית הגג. עלינו ונשכבנו מתחת לרעפים. לפני שהשוטרים הצרפתים הגיעו, דודתי העמידה בכוונה עששיות שמפיצות ריח רע, כדי שיחשבו שהבית עובר הדברה וחיטוי ויסתלקו מהר.
"היה צפוף מאוד בעליית הגג, וכולם היו על כולם. שמעתי את הצעדים של השוטרים ברחבי הבית. לא העזתי לנשום מרוב פחד. מי שנשבר היה דוד שלי. הוא פתח את דלת עליית הגג, והשוטרים תפסו אותנו. בגלל שהדודים שלי היו אזרחי צרפת, לא נגעו בהם. את שאר הפליטים ללא מסמכים - לקחו לתחנת המשטרה.
"בסיוע כומר צרפתי חילצו אותי ואת אחותי, הביאו אותנו למשפחה נוצרית ושם גרנו, עם תעודות מזויפות. התחזינו לפליטות גרמניות מהעיר שטרסבורג. נאמר לנו להגיד שההורים שלנו נהרגו בהפצצה, ושהכומר הביא אותנו למשפחה נוצרית טובה שתשמור עלינו. אחותי השביעה אותי שבועת מוות לא לספר ולא לגלות לאף אחד שאנחנו יהודיות. הייתי ילדה קטנה, ולא עלה בדעתי אפילו לשאול למה, פשוט פחדתי והסכמתי".
ההתחזות לנוצרייה שברה בשלב מסוים את אחותה של נועה, והיא הלכה לכומר והודיעה כי אינה מוכנה יותר להישאר. הכומר החליט לשלוח את שתי האחיות למנזר, ואמר שבינתיים ינסה למצוא דרך להבריח אותן לשווייץ, שם הסתתר אחד מאחיהן עם פליטים יהודים נוספים.
"לילה אחד העירו אותנו, ואמרו לאחותי שתיקח את המזוודה ואותי, שנעלה על אוטובוס ונגיע לתחנת הרכבת. 'הרכבת תיסע ובאיזשהו מקום תעצור לשתי דקות - ברגע שהיא עוצרת את לוקחת את הילדה, קופצת מהרכבת ומתחילה ללכת'. זה מה שנאמר לה, וזה מה שעשינו.
"קפצנו מהרכבת באמצע הלילה, ביער. הלכנו עד שהגענו לנהר שוצף וחצינו אותו. ככה המשכנו ללכת, עד שהגענו לגדר תיל עצומה שסימנה את הגבול. הנערים והנערות הבוגרים יותר טיפסו על הגדר והעבירו את הקטנים מיד ליד, עד שחצינו ונתפסנו על ידי חיילים שוויצרים. שיכנו אותנו בצריפי מעבר לפליטים, ולאחר מכן במוסד לילדים שהקים אדם בשם ד"ר אשר, שלפני המלחמה שימש בית ספר לילדות יהודיות, עד סיום המלחמה".
בכל אותו הזמן היו אמה ואחותה של נועה בקשר מכתבים. האם נשארה במחנה בדרום צרפת שאליו הביאו את המשפחה, אך האב נשלח משם למיידנק והאח הבכור לאושוויץ, שם שרד את צעדת המוות.
לאחר המלחמה המשיכה אמה של נועה לעבוד עבור ארגון אוז"ה, במוסדות שהקים כדי לסייע לילדי פליטים. המשפחה התאחדה בעיר הנמל הצרפתית מרסיי. נועה ואחותה עלו על אונייה לישראל ב־1945, ואמה ושאר אחיה הצטרפו ב־1948, לאחר מלחמת השחרור. כיום נועה היא בעלת תואר שני, פסיכותרפיסטית בעלת קליניקה, מרצה בכירה ומדריכה במכון אדלר כארבעה עשורים. לנועה ולבעלה שלושה ילדים, 12 נכדים ושני נינים.