לכל מציל יש שם: חילצו יהודים מידי הנאצים - ושילמו בחייהם

חלק מסיפורי הצלת היהודים בזמן המלחמה לא צלחו, והובילו למותם של המשפחות הפולניות, לצד רצח היהודים שנתפסו. אותם מצילים לא זכו להכרה, אך בשנים האחרונות מוסדות ממלכתיים בפולין החלו להנציח את אלו ששילמו בחייהם, לאחר שניסו להציל את היהודים מידי הנאצים.

כמעט 79 שנים עברו מאז איבדה ססיליה בורקובסקה את הוריה - יוליאנה וסטניסלאב פוסטק - ועיניה לא יבשו מדמעות כשהיא נזכרת בתקופה הנוראה. "הייתי ילדה בת 13", היא מספרת בסלון ביתה הצנוע בעיירה סטוצ'ק, הממוקמת לא רחוק ממחנה ההשמדה לשעבר טרבלינקה.

"תושבי האזור היו חציים יהודים, סוחרים, וחציים פולנים, חקלאים. הגרמנים העבירו לכאן יהודים ממקומות אחרים, ואז החלו לשלוח אותם לטרבלינקה. לכן יהודים החלו להסתתר. בהתחלה בא לביתנו יהודי אחד שביקש מסתור. בסופו של דבר, היו אצלנו 17 יהודים בשני מקלטים תת־קרקעיים שאבי חפר. חלקם הצליחו להימלט מטרבלינקה. שכנים כנראה הלשינו על הוריי.

"בוקר אחד בספטמבר, אבי העיר אותי ואת אחיי ואחיותיי ואמר: 'הגרמנים באים, והולכים להיות מעצרים. עזבו את הבית'. ברחנו תחילה לכיוון היערות, ומשם הגעתי לבית הספר. בתום יום הלימודים אחת מחברותיי אמרה למורה: 'ססיליה ואחיה צריכים לבוא אלינו. מצאו אצלם יהודים בבית'. הבנתי כבר מה קרה. בדיעבד, נודע לי שהגרמנים מצאו את היהודים וירו בהם למוות ביער סמוך. ילדה אחת הצליחה לשרוד מתחת לגופות האחרים, ולאחר המלחמה עברה להתגורר בארה"ב. אבי ושני אחיי הגדולים נעצרו. אבי נשלח לאושוויץ, שם הוא מת. אמי הוכתה על ידי הגרמנים כה קשה, שלמחרת מתה מפצעיה. אחיי, הנריק וואצלאב, שוחררו, אך נעצרו אחר כך שוב - ועקבותיהם נעלמו".

המחיר הכבד ביותר

סיפורה של משפחת פוסטק הוא סיפורם הטרגי של פולנים, שסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם כדי להציל יהודים מידי הגרמנים, או לסייע להם בדרכים אחרות בתקופת השואה, ושילמו על כך את המחיר הכבד ביותר. בפולין, באוקראינה ובבלארוס החילו הגרמנים ענישה כבדה ביותר על מצילי יהודים - עונש מוות קולקטיבי, בעוד במדינות אחרות שהיו תחת כיבושם הדין על "פשע" הצלת היהודים היה פחות חמור.

היות שמדובר בניסיונות הצלה שלא צלחו, ומאחר שהיהודים שמצאו מקלט נתפסו ונרצחו על ידי הגרמנים עם מציליהם, סיפורי הצלה אלו כמעט לא זכו להכרה הראויה בפולין ומחוצה לה. לאחר המלחמה, קרובי משפחה פולנים ששרדו את העונש הקולקטיבי נמנעו מלדבר על ההצלה, משום שהמשטר הקומוניסטי וסביבתם גילו עוינות או אטימות למצילי היהודים. רק בשנים האחרונות החלו מוסדות ממלכתיים פולניים, העוסקים בחקר תקופת מלחה"ע השנייה, לעסוק בסוגיה זו ובהנצחתם של מצילי היהודים הנרצחים. במפעל ההנצחה המוקדש לסוגיה זו, "נקראים בשמם", הונצחו מאז החל הפרויקט ב־2019 55 איש ואישה, שבאו ממגזרים שונים של החברה הפולנית. ההנצחה נעשית באמצעות לוחות זיכרון באתרי ההצלה, ובאמצעות תערוכה במרכז ורשה, המתעדת את סיפוריהם של המצילים הנרצחים. מספרם של המצילים הפולנים שנרצחו אינו ידוע עד כה. ההכרה מתבצעת על בסיס מחקר היסטורי שעורך "מכון פילצקי", ושנשען לעיתים קרובות - בהיעדר עדויות מוסמכות - על עדויות בעל פה.

אז'בייטה, בתה של ססיליה, מספרת: "כילדה שמעתי פה ושם על מה שקרה למשפחה, אבל היתה בעיקר שתיקה גדולה. איש לא רצה לדבר על זה. עם נפילת המשטר הקומוניסטי ב־89', הגישה השתנתה. מי שזכר החל לדבר".

גם תרזה אולטון, נכדתם של בעל המאפייה לאון לובייקביץ' ורעייתו מריאנה, חוותה שתיקה דומה סביב סיפור הירצחם של סבה וסבתה בידי הגרמנים. פטרול גרמני שעבר ברחובות העיירה סאדובנה שבמזרח פולין תפס שתי צעירות יהודיות, שנהגו לצאת ממקום מחבואן כדי לקבל לחם במאפייה של לובקייביץ'.

"היהודים הסתתרו ביערות מסביב", מסבירה תרזה בת ה־68. "יש כאן הרבה מסילות רכבת, חלקן הובילו לטרבלינקה הסמוכה. היו יהודים שנמלטו מהטרנספורטים ומהמחנה עצמו. אמי, אירנה, היתה היחידה ששרדה מהמשפחה. היא גרה אז עם ההורים. היא מאוד סבלה בחיים, כי ראתה את הוריה ואת דודה נרצחים לנגד עיניה. היא דיברה על זה לעיתים קרובות, וביום השנה היתה באה למאפייה בשעת לילה מאוחרת לבד".

החשש לדבר

"בתקופה הקומוניסטית לא דיברו על הסיפור הזה בעיירה. בשנות ה־60 הרי הקומוניסטים בפולין עוד רדפו את היהודים, ולכן עם סיפור הצלת יהודים יכולת להסתבך בקלות עם הרשויות. מנגד, הרבה אנשים בסביבה ידעו על הסיפור, וכשנערך טקס ההכרה במשפחתי - רבים באו להשתתף בו. אמי רצתה שתהיה הנצחה של הוריה ודודה, אך לא זכתה לראות זאת. היא נפטרה ב־1979. הוריה היו אנשים דתיים מאוד, וראו בעזרה לאנשים אחרים, בכלל זה יהודים, חובה דתית. היום אנחנו רוצים להפוך את המאפייה - שמשמשת נגרייה לאחד מאחיי - למוזיאון הנצחה".

סבא רבא של יאדוויגה ונגריכוביץ', יוזף פרוכנייביץ', עובד רכבת מהעיירה בייץ' שבדרום פולין, נרצח בידי הגרמנים משום שהציל את חייה של משפחה יהודית, משפחת בלום, שאותה הסתיר בתקופת המלחמה. בנובמבר 1943 החליט יוזף, לנוכח הסכנה הגוברת בשל נוכחותם של גרמנים בקרבת מקום, להעביר את משפחת בלום למקום אחר.

רוב בני המשפחה שרדו את המלחמה ועלו לישראל. אך במארס 1944, ככל הנראה בעקבות הלשנה, הגרמנים עצרו את יוזף והוציאו אותו להורג. למשפחה נודע על מותו לאחר שמכר ראה את שמו מופיע ברשימת המוצאים להורג שהגרמנים פרסמו. סיפור הצלתה של משפחת בלום נודע ליאדוויגה רק לאחר ביקורו הקצר של בן משפחת בלום אצלם, בסוף שנות ה־90.

"בני המשפחה קיבלו יחס שלילי מאוד משכניהם כי הצילו יהודים", מספרת יאדוויגה בת ה־42. "אחרי המלחמה, משפחת בלום שלחה למשפחתי תפוזים מישראל. זה מייד עורר קנאה עצומה בעיירה. עד כדי כך, שסבתי כתבה למשפחת בלום שיפסיקו כל התכתבות עימם. רק כשנפגשתי איתם לפני כמה שנים הסברתי שהבקשה לא נבעה מכעס על כך שאבי סבתי נרצח, אלא בגלל הבעיות הרבות עם השכנים. ב־2009 סבא רבא שלי הוכר כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם.

"האנשים בעיירה הגיבו על ההכרה בחשדנות. היו בטוחים שמדובר בפרס כספי, וזה שוב עורר קנאה. היום אנשים יודעים יותר על הסיפור ועל ההכרה, גם דרך ההנצחה של 'מכון פילצקי', וכולם מספרים שהמשפחות שלהם גם הצילו יהודים. ידוע על עוד סיפורי הצלה בבייץ', אך צריך לאמת את הפרטים עם עדויות אחרות".