"בזהות בדויה" הוא שמה של תערוכה מקוונת חדשה, שעלתה באתר יד ושם לציון יום הזיכרון הבין-לאומי לקורבנות השואה, שחל ביום חמישי ה-27 בינואר.
התערוכה כוללת 14 סיפורים של משפחות, שרובן שרדו את השואה באמצעות זהות בדויה. הסיפורים מבוססים על מסמכים, תעודות אישיות, עדויות, תצלומים, דפי עד, יצירות אמנות וחומרים נוספים מאוספי יד ושם. התעודות המזויפות המוצגות בתערוכה נמסרו ליד ושם על ידי השורדים ובני משפחותיהם והן חושפות סיפורים מופלאים של הישרדות בתנאים לא-תנאים תוך גילוי תושייה, יצירתיות, יוזמה, אומץ והקרבה.
יונה קובו, רכזת תערוכות מקוונות ביד ושם, הסבירה כי: "לאורך כל תקופת השואה, היו שניסו להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם באמצעות זהות בדויה ומסמכים מזויפים ולא היה מדובר במהלך פשוט או קל. הדבר אילץ אותם להיטמע בסביבה עוינת ולהסתגל במהירות למציאות משתנה. הם חששו כל הזמן, בכל מקום ומכל אדם, והשתדלו לסגל לעצמם את מנהגי הסביבה במלואם, במטרה להפוך לבלתי נראים. עוד היבט מורכב היה שלשרוד באופן זה חייב קבלת סיוע מאחרים, אם מלא יהודים שרבים מהם אף הוכרו בהמשך כחסידי אומות העולם, או מאנשי מחתרת יהודים שסייעו עם איתור מחסה, מזון ואף מסמכים מזויפים, תעודות לידה, תלושי מזון ותעודות מעבר".
תחת זהות בדויה של עוזרת הבית ובעזרת מסמכים מזויפים שהשיגה באמצעות חברי מחתרת יהודים, שרדו חווה ביליצר (לימים זליקוביץ) ורוב בני משפחתה את השואה בהונגריה. הדבר הצריך אומץ רב, שיחות אנטישמיות, לימוד תפילות נוצריות, אבל זו הייתה הדרך היחידה לשרוד. סיפורה של משפחת ביליצר הוא אחד מהסיפורים המוצגים בתערוכה המקוונת החדשה "זכרו את שמותיכם החדשים - סיפורם של יהודים ששרדו את השואה תחת זהות בדויה".
אווה (חווה) ביליצר נולדה ב-1927 בדברצן שבהונגריה, אחות צעירה לאדוניהו-דיינוש, פנחס, ברכה, מרים וחיה-קטי. אביה, יונתן-בנימין, בנו של רב חסידי, היה מורה בבית ספר לבנות ולימד לימודי יהדות, ולאחר מכן היה מורה בתלמוד תורה. אמה, איטל-יוליה לבית קראוס, ניהלה מסעדה ופנסיון. ילדי המשפחה היו פעילים בתנועת הנוער הציוני. מרים עלתה לארץ ישראל ב-1936.
פנחס נישא להאנה מרמלשטיין והשניים גרו במונקאץ'. פנחס לימד מתמטיקה ופיסיקה בגימנסיה העברית בעיר והאנה הייתה מורה אף היא. פנחס והאנה תכננו לעלות לארץ ישראל אך משפחתו הניאה אותו מכך. ב-1942 נולד בנם יהודה.
באותה שנה סיים אדוניהו, שהיה חבר בארגון הסטודנטים "מכביאה", את לימודיו בסמינר לרבנים בבודפשט וקיבל תואר דוקטור. ברכה נישאה ועברה לבודפשט אף היא. ב-19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה. למחרת הגיעו לדברצן. אדוניהו הצטרף למחתרת הנוער הציוני בבודפשט וחי תחת זהות בדויה בשם לסלו דונקה.
הוא הגיע לדברצן וביקש מהוריו ואחיותיו להצטרף אליו בבודפשט, שם יארגן להם זהות בדויה כנוצרים. "בעיר הגדולה״, אמר, "איש לא מכיר אתכם. יהיה קל יותר להסתדר". ההורים סירבו. חיה-קטי נשארה אתם כיוון שחתנה נלקח למחנה עבודה של הצבא ההונגרי בסביבות דברצן והיא לא רצתה להתרחק.
אווה עזבה עם אדוניהו לבודפשט. היא יצאה מהבית כשבידה פנקס תלושי קנייה על שם מריה וינצה. מריה הייתה עוזרת הבית של משפחת ביליצר. בעקבות החוקים האנטי יהודיים נאסר על יהודים להעסיק עוזרת בית נוצריה ומשפחת ביליצר נאלצה להיפרד ממריה.
כשהלכה הותירה אחריה את פנקס תלושי הקנייה על שמה, ששימש את אווה בזהותה החדש עם אדוניהו בבודפשט. אווה מצאה עבודה בבית מלאכה לבובות וגרה בחדר שכור עם שותפה יהודייה שחייתה אף היא בזהות בדויה ועבדה יחד אתה בבית החרושת.
בכל לילה קשרו חבל מחלון החדר, שיהיה מוכן אם תידרשנה להימלט בשעת צרה. אווה למדה את התפילות הנוצריות והשתתפה בעל כורחה בשיחות אנטישמיות. בעזרת אחותה ברכה, פעילת מחתרת אף היא, השיגה אווה תעודת לידה מזויפת על שם עוזת הבית-מריה וינצה. כשברשותה תעודת לידה הצליחה אווה להשיג אישור מגורים מהמשטרה.
כל אותו זמן לא הייתה אווה בקשר עם משפחתה שנותרה בדברצן. אדוניהו נסע שוב לדברצן, מצויד בתעודות מזויפות עבור הוריו ואחותו. אך באותו זמן הם כבר היו כלואים בגטו דברצן והוא לא הצליח להוציא אותם. בניסיונו השלישי להגיע אליהם, הם כבר היו בבית החרושת ללבנים בו רוכזו יהודים לקראת שילוחם. אדוניהו נתפס עם התעודות המזויפות, נכלא והוכה, אך הצליח לברוח ולחזור לבודפשט. מידי מספר שבועות החליפו אווה ושותפתה את מקום המגורים מחשש להלשנה. באחד הימים נתפסה השותפה על ידי המשטרה ואווה הוזהרה על ידי חברים לבל תחזור הביתה.
שותפתה הצליחה לחמוק מתחנת המשטרה ושתיהן הלכו לדירתה של ברכה. כל רכושן נשאר בדירה שעזבו והן כבר לא חזרו לעבודתן בבית החרושת לבובות. אווה וחברתה השיגו משרות כדווריות במשרד הדואר המרכזי בבודפשט. "קיבלתי מסמך שאני עובדת בדואר, וקיבלתי מדים", סיפרה אווה, "עם המדים, אף אחד לא יחשוד שאני יהודייה".
אווה התקשתה לבצע את עבודתה שכן לא הכירה היטב את רחובות בודפשט. ההפגזות התכופות שספגה העיר והתנכלויות מצד אנשי ארגון צלב החץ האנטישמי בחפשם אחר יהודים, הוסיפו קושי בביצוע עבודתה. אדוניהו וברכה המשיכו בעבודתם המחתרתית באספקת מסמכים מזויפים, מקומות מסתור ומחסה ליהודים.
בזכות פעילותו הציונית של אדוניהו הוריו יונתן ואיטל ואחותו חיה-קטי היו אמורים לעלות על רכבת קסטנר, אך שמם לא הופיע ברשימות. ביוני 1944 שולחו מדברצן לאוסטריה והועברו למחנה לעבודות כפייה בסביבות וינה.
הם שרדו בסיועו של איש האס-אס קיסלר, שומר במחנה שפרש עליהם את חסותו. בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את בודפשט. אווה עברה לבוקרשט שברומניה והצטרפה להכשרה ציונית לקראת עלייתה לארץ ישראל. ברכה הצטרפה אל אחותה בבוקרשט. אדוניהו נשאר בבודפשט וחיכה בתקווה שמישהו מבני המשפחה הנותרים יחזור. הוריו ואחותו שרדו וחזרו להונגריה.
פנחס, האנה ובנם יהודה שולחו ממונקאץ' לאושוויץ ונרצחו. אווה וברכה עזבו את בוקרשט והתאחדו עם משפחתן בדברצן. בינואר 1946 נפטר אבי המשפחה יונתן בדברצן. בקיץ 1946 עלו אווה וברכה לארץ ישראל דרך איטליה בעליה בלתי לגאלית וב-1947 עלו אדוניהו ואיטל בעקבותיהן.