שומרי המסורת: בניגוד לדעה הרווחת - רבים מיהודי בריה"מ נותרו מחוברים למורשת

לפני חודשים אחדים, ד"ר אנה פרשיצקי נתקלה בבעיה: היא הוזמנה לכנס על מסורתיות מזרחית במכון יד בן צבי, והתבקשה לייצג את דוברי הרוסית בפאנל שעסק בקבוצות השונות בחברה הישראלית. "שאלתי את עצמי: מה כבר אני יכולה להגיד על המסורתיות של דוברי רוסית?", מספרת ד"ר פרשיצקי, מרצה בכירה במחלקה לסוציולוגיה במכללה האקדמית לגליל המערבי. "בישראל נהוג לחשוב שהזהות היהודית של יוצאי בריה"מ פגומה, שלא היתה לנו יהדות. הנה, רק בשנה שעברה אמר הרב הראשי יצחק יוסף שכל דוברי הרוסית הם גויים, קומוניסטים. זו תפיסה שלטת בציבור הישראלי, ועל הרקע הזה כל בדיקות הדנ"א ובירורי היהדות המשפילים. והרי גם העולים עצמם אומרים שלא היתה יהדות".

אז, בכנס, דיברה ד"ר פרשיצקי על "התמזרחות" העולים מבריה"מ - תופעה שבה בני דור 1.5, שגדלו בעיירות הפיתוח, ספגו את המסורתיות דרך המזרחים - אבל אז שאלה את עצמה שוב: האומנם לא היתה מסורתיות? היא החליטה לחקור את הנושא לעומק. "החלטתי לראיין את אלה שנולדו אחרי 1945. קיימתי עשרה ראיונות - וגיליתי עולם ומלואו, אוצרות".

אחד האוצרות האלה הוא טניה (תמה) פיכמן. "החופה שלנו היתה סוד גדול", אומרת פיכמן. היא התחתנה בסתר בצ'רנוביץ שבמערב אוקראינה עוד ב־1970, כאשר כל ביטוי של חיים דתיים נשא סיכון גדול. "איש לא היה אמור לדעת, למעט הקרובים ביותר, מה גם שאני הייתי חברת הקומסומול (ארגון הנוער הקומוניסטי). כך זה היה. לא רק אצלי, אלא אצל כל מי ששמר מסורת". לדברי פיכמן (71), מי שהיה אחראי לארגון הטקס היה סבה. "הוא היה אדם מאמין, התפלל בכל יום. החופה נקבעה ליום שישי, וסבא דאג לכל: הביא את ארבעת המוטות ואת יריעת הבד. הארוס שלי עמד במרכז, ואני הסתובבתי סביבו שבע פעמים", היא מספרת, ומוסיפה בחיוך: "גם דרכתי על רגלו, כי אמא אמרה לי שכך אני אשלוט בו".

פיכמן נחשפה ליהדות עוד בילדותה, בשנות ה־50. כך, למשל, אחרי שאחיה הקטן נולד, המשפחה דאגה למול אותו. "לנו אסור היה להיות בחדר, אבל הצצנו דרך המנעול", היא משחזרת. לימים, אחרי שכבר נישאה, עזבו הוריה לישראל. היא נותרה בצ'רנוביץ, אך המשיכה לשמור על מנהגים מסוימים: מדי אביב נהג בעלה לנסוע לעיר מוהילב שבבלארוס, כדי להשיג בה מצה.

המצה שמורה כי הילדים שומרים

לעומת טניה, שמואל לבנברג (63) היה חשוף פחות למנהגים הדתיים. סבו היה טרוצקיסט שהוצא להורג, ואמו עבדה כרופאה בחרקוב שבמזרח אוקראינה, וכבר לא דיברה יידיש.

ב־1982, כשעמד להתחתן נישואים אזרחיים עם בחירת ליבו, שמע שסבתה דורשת "חיפע" ("חופה", בהגייה יידישאית). "אני ידעתי אז מה זה 'חיפע'? ידעתי מה זה היפי!", צוחק שמואל. "סבתא ארגנה את הכל. ערכנו חתונה בבית, בדירת שני חדרים בלבוב. הזמנו את הקרובים, למעט הדוד והדודה, שעבדו באוניברסיטה ולא רצינו לסכן אותם". שמואל מספר כי הוא לא הקפיד על כשרות, אבל מדי פסח על השולחן היתה מצה.

"יש תפיסה של 'תרבות יהודית דקה', והיא אומרת שלהיות יהודי בבריה"מ התמצה בהצטיינות בלימודים, בהשכלה גבוהה, בהשתייכות לאינטליגנציה", אומרת ד"ר פרשיצקי, "אבל היתה ויש מסורת של יהודי בריה"מ. דיברתי עם משפחות מלנינגרד, ממוסקבה, מלבוב, מהומל, וגיליתי שגם אחרי המלחמה היו פרקטיקות כמו ברית, צום בכיפור או שחיטה כשרה. היתה גם אפיית מצות, והיתה תפיסה שמצה שמורה נקראת כך כי היו מציבים ילדים מחוץ לדירה שבה אפו, כדי שישמרו וידווחו אם מישהו חשוד מתקרב.

אחד המפתחות להעברת המסורת היה סבא או סבתא ששרדו את השואה, ובכלל את תלאות המאה ה־20, והתעקשו שהמשפחה תקיים אותה".המפתח האחר היה המיקום החברתי: שומרי המסורת היו אנשים שעסקו במסחר או בעבודות מזדמנות, ובגלל שוליותם התאפשר השימור. לדברי החוקרת, היו היסטוריונים שכתבו על שמירת מנהגים בקרב יהודי בריה"מ, אבל הנושא לא חדר אפילו לתודעת היהודים עצמם.

יש חפיפה בין הציונות לבין השמירה על הפרקטיקות היהודיות?
"אלה שתי תופעות נפרדות. אסירי ציון באו מהאינטליגנציה: מדענים, מהנדסים, אנשים שהגיעו לציונות לאחר שנחשפו לאנטישמיות, כמו אחרי 'משפט הרופאים'. אלה היו יהודים מאוד משולבים באליטה, שתהו בשביל מה הם צריכים להישאר. אני מדברת על שמירת מסורת מצד יהודי עיירות קטנות, שהתעקשו על חופה וברית ועל מנהגים אחרים. אלה אנשים שהרגישו שיש להם פחות מה לאבד".

תוך כדי המחקר, גילתה ד"ר פרשיצקי מסורת נוספת. "יהודים בבריה"מ קראו לילדיהם על שם הסבים שנפטרו - בניגוד לגויים, שקוראים על שם הסבים החיים - אבל עשו זאת במרומז: באות השם הראשונה. למשל, אבא שלי לאוניד קרוי על שם סבו, לייב. דודתי מרינה - על שם סבתא מלכה. מצאתי נונה שנקראה על שם סבא נח, מיכאיל על שם מוטל ועוד".

לאחרונה התקיים בתל אביב כנס "למד את עמי", שערך "לובי המיליון" למען שילוב המורשת של יהדות בריה"מ בציבוריות הישראלית, לרבות הוראת המורשת במערכת החינוך. "למעשה, יש ליהודי בריה"מ מסורת שנשמרה בסתר ולמרות הרדיפות, וזה נושא שצריך עוד לחקור", מציינת ד"ר פרשיצקי, "אך קודם צריך להשמיע את הסיפור בציבור, כדי שנדע ולא נשכח".