האם ש"י עגנון היה דתל"ש?

פעמים רבות אני שומעת ממאזיניי את המשפטים "אבל עגנון היה דתל"ש", "בהתחלה הוא היה חילוני", "עגנון חוזר בתשובה", ועוד מטבעות לשון שאין בהם אלא כדי להעיד על הדובר, ועל המושגים שבהם מתעטפת תרבותנו על מנת למלט נפשה מדילמות ומורכבויות החיים.

מהו דתל"ש? מקובל שזהו קיצור המילים דתי לשעבר, ואני מוסיפה, אפשר גם דתי לשעתיד. ולדידי זה וזה מניחים את האדם בתוך תיבה סגורה של דתיות השטה על פני מים רבים המקיפים אותה - דתות נוספות ותפיסות חילוניות מסוגים שונים. לעתים יפתח צוהר בתיבה להביא אל תוכה משהו ממשבי הרוח שבחוץ, ולעיתים תהיה היא נעולה על מסגר ובריח והחיים יבעבעו בתוכה לטוב ולמוטב. במהלך השיט, יש ונפלטים ממנה דתל"שים ולעתים חוזרים ושבים אליה דתל"שים אחרים כנ"ל. תנועת היוצאים ונכנסים מזרימה עוד רוח לתיבת הדתיות ומרעננת אותה.

האומנם עגנון יצא מן התיבה בעלותו ארצה ב-1908 וחזר אליה בעת שבתו בגרמניה? והתחזק עוד עם שובו לירושלים? אנסה להבהיר את מסעו של עגנון לאור עדויות וגם מן המצוי בכתביו באותם ימים ולאחר מכן.

עולם כמוס מיוחד

עגנון מסתובב בארץ ישראל והוא כבן 20. בהגיעו, מספר נחום גוטמן בספרו "חולות ושמים כחולים", הוא נראה כאברך משי, מתנהג בביישנות, בשקט, יושב על קצה הכיסא. בהמשך הוא מונה אותו בין אורחים חילונים שבאו אל אביו.

ר' בנימין, האיש שפתח לפני עגנון את ביתו בימים הראשונים לעלייתו, מעיד "מוניטין טרם יצאו לו, כמעט שלא פרסם מאומה. אך דבר מה משך אליו את לב כל מכיריו... הוא נושא בתוכו עולם מיוחד, עולם משלו, וכי הוא גם מחונן בשאר רוח ודי כוח להוציא את עולמו המיוחד מן הכוח אל הפועל... שני סופרים גדולים, גננים-מחנכים... ש. בן ציון (אבא של נחום גוטמן - מ"ש) וי.ח. ברנר, שניהם דבקו בו מפסיעותיו הראשונות...". אוסיף לעדות זו את דברי עגנון עצמו, המעיד על קשריו המיוחדים עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה אף הוא באותם הימים ביפו ובו דבק עגנון, והנה קיבלנו כבר מהנאמר עד כה דמות לא שיגרתית; בחור צעיר היוצא ונכנס בבתים שונים ומנוגדים ברוחם זה מזה, מהלך בחולות ומאזין לאתיאיסט המבקש לבנות את ארץ ישראל ברוחו, ואחר כך, יושב לרגלי הרב הרואה בעיני רוחו את בניית מלכות ישראל בידי בניה היושבים במושבות וחידוש הסנהדרין למרות המגמות של חילול שבת סביבו על ידי העולים החדשים. וביניהם - סופרים ומשוררים על הרצף שבין זה לזה.

והיכן עגנון? דומני שניתן לראות ולהכיר משהו מעולמו הפנימי שנחשף בסיפור "גבעת החול" העוסק בימים ראשונים ביפו, אולם השלמת כתיבתו נעשתה בגרמניה בשנת תר"פ (1919). המספר, הוא חמדת המשורר המבקש ללמד עברית את יעל, נערה שעלתה מרוסיה, "לקרות עמה בספרות יפה". מתברר שהוא נוטל לידיו את החומש כדי ללמדה, והיא ליבה אינו נתון ללימודה. ספר זה משעמם אותה. הרטוריקה שמפעמת בנפשו פנימה קשורה קשר הדוק לעולם הקדושה, וכשהוא רוצה להדגיש את חשיבות הזמן, הוא מהרהר "קדוש הוא היום, שאינו שלך אלא של הקב"ה ואין להוציאו חס ושלום לבטלה". עם זאת, מיד הוא מציין שעל הקיר תלויה תמונה של רמברנדט "ותמונת חתן וכלה היא".

נפש המשורר ניזונה מעולמות רבים, ולא בהכרח אלו מתיישבים יפה בתוך נפשו.

שואלת אותו יעל, "דומני שבמוצאי שבת זה ירצה מר חמדת בבית המקרא. מה ידבר? זאת אומרת על מה ירצה מר? חמדת השיב בלחישה, על סיפורי מעשיותיו של רבי נחמן מברסלב". התשובה הלוחשת מרמזת על מבוכה, יודע הוא שאין ר' נחמן באופנה של חלוצי העלייה השנייה, יותר מכך, רב הזלזול במעשיות אלו, כמו בשאר סיפורי חסידים הנחשבים לסיפורי פולקלור במקרה הטוב, ולשטויות והבלים במקרה הרע. עגנון מאשים את י"ל פרץ בהובלת יחס מזלזל לסיפורי החסידים "פרץ צייר גדול היה וציורים נאים צייר. אבל עיני כשרונו לא ראו לא את החסידים ולא את החסידות". בניגוד לו, על מרדכי בובר, עגנון אומר "לא הכל היו מרוצים מבובר שהוציא המרגלית מן האשפה. יש שעצמו עיניהם ובלבד שלא יראו את המרגלית...". בובר המבוגר שהכיר בגדולת עגנון כבר ב-1916 ועגנון הצעיר הכירו באוצר המצוי בתרבות היהודית, אולם רב השונה ביניהם ביחס אל אוצר זה כמו ההבדל בין עגנון לגרשום שלום ביחס ליצירה הקבלית.

אם שני החוקרים הנ"ל היו מאספים ופרשנים של האוצר, עגנון ראה בו חלק בלתי נפרד מנפשו ורוחו - כאדם וכאמן: "אני בן מלך נרדם שאהבתו מעוררתו לתרדמה חדשה. אני קבצן של אהבה שנקרע לו תרמילו והוא מניח את האהבה בתוך תרמיל קרוע".  אין להבין את הדברים הללו אלא על יסוד סיפורי רבי נחמן מברסלב.

יהדות לצרכי אמנות

בשבתו בגרמניה הוא כותב את הסיפור ב"דמי ימיה", שבמרכזו עומדת דמותו של עקביה מזל. סיפור שניכר בו תהליך רוחני שעובר על המחבר בגרמניה במפגשיו עם החברה המתבוללת, מנוכרת לעצמה או למצער מצמצת את זהותה למינימום הנדרש. וכך נמצא כתוב ביומנו של עקביה מזל: "ואיש יהודי ייגש אל אחת הנערות לשתות מים מדליה. יהודי, קראתי מחדר עלייתי, מה לך לשתות מים שאובים, הלא כל הבאר לפניך, באר מים חיים. ולא ישמע היהודי את קולי. כי על הארץ יכרע, ואני מרומים אשכון".

היצירה העגנונית מראשית צעדיה בארץ חושפת את עמקי הנפש של המחבר. במעט הנ"ל מהרבה המצוי ביצירותיו, נראה שעגנון ברוחו היה בקשר נפשי-רוחני עמוק למחשבה היהודית, להבדיל מיחס אינטלקטואלי או אינסטרומנטלי, לצרכי אמנותו בלבד. החיבור לא ניתק גם בעלותו ארצה לראשונה. הפרקטיקות הדתיות בשלב זה אולי נחלשו, ההתנהלות החיצונית דמתה לחבריו האחרים בני העלייה השניה, אולם דומני, שלא ניתן להציג אותו כמורד בכל צורה שהיא. אדרבא, בסיפורי ספר המעשים נראה עיבודים שונים להתמודדות עם שאלות וספקות. אמנותו מנקזת אליה את סערות הנפש, חיבוטיה וטילטוליה, ומנגד הללו הזינו ופרנסו אותה.

סוד סגולתו של עגנון טמון ביכולת לראות את אחדות ההוויה והתרחקותו מקטלוג בני אדם שסביבו. בבדיקה ב"עגנון הממוחשב" לא מצאתי (כמעט) את הביטויים דתיים, חילוניים, חופשיים, חרדים, שמאלנים, ימניים, מתנחלים, מתיישבים, ושאר קטלוגים שהתקשורת מעטירה עלינו ומלבה את הפירוד ביננו. בראייה האחדותית עומד לפנינו אדם ותכונותיו, מעשיו הטובים והרעים, מחשבותיו וכל אשר לו. באלו אדם מודד את עצמו ומביט בזולתו. לא בכותרת ולא בתג שהצמידו לו אחרים.

כל הציטוטים לקוחים מכל כתבי עגנון, בהוצאת שוקן.

הכותבת היא מייסדת, מנהלת ומרצה בקתדרה ללימודי עגנון.