שחר ההיסטוריה נכון גם לימינו: מן הקלע אל כיפת הברזל

ספק אם יימצא האיש שלא שמע על הקרב בין דוד לגליית הפלישתי: קרב קלאסי של מציאת נקודת התורפה של היריב וניצול גורם ההפתעה. האמנם? דויד רץ אל גליית, אל המערכה, שולח ידו לתיק הרועים, לוקח אבן, 'וַיְקַלַּע, אל מצח גליית'. כל הלוחמים, 'משני הצדדים' רואים את הקרב, הפתעה לא היתה. ככתוב בספר שמואל א': "וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה." [שמואל א, פרק י"ז].

ברם, נקודה חשובה העולה מן הקרב: האם האויב ישוב אל המלחמה עם מצח חשוף, ובמילים אחרות האם לקחי הקרב נלמדים בבתי ספר לצבא? סברה ראשונה היא הקשה - איך ממגנים את המצח הסמוך לעיניים? סברה שנייה האומרת רק בגלל משקלו העצום וחוסר גמישותו מנעו הגנת אמת.

קרב זה מביא אותנו, כיד הדמיון וכמאמרי המדרש אל ההרג/הרצח הראשון בהיסטוריה: קין את הבל. "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהו." [בראשית, ד' ח'] המדרש מחכים אותנו באופן שבו חיפש קין את מקום יציאת הנשמה והיכה באבן בכל מקום עד שיצאה נשמת של הבל. וכל זאת למה? מכיוון שלא הייתה שום היסטוריה צבאית-מלחמתית בידי קין. מסקנה נוספת העולה מכאן היא הצורך בבתי ספר להיסטוריה צבאית, בלימודי צבא באופן שיטתי כפי שקיים בצבאות העולם – אקדמיה ללימודי צבא.

רגע, זה כל מה שיש באמתחתנו, אבנים? נקשיב רגע לדבריו של אלברט איינשטיין על המלחמה הבאה: "אינני יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אך במלחמת העולם הרביעית יילחמו במקלות ובאבנים". ספק ייאוש ספק נבואה, לא נוכל לדעת. מכל מקום, האבן, הברזל והנחושת, הסוס, הפרד והפיל, ליוו את כל המלחמות עד עיצומה של מלחמת העולם השנייה.

באלו אמצעי מגן נקטו במלחמות ההן? ראשית, חיל מודיעין היה בכל צבא, החל מהקדמונים ועד לימינו. מודיעין טוב מניח על שולחם המצביאים סד"כ וכלי מלחמה. בכל רגע ורגע. כך למשל באחת מהמלחמות היווניות, נודע לאחד הצדדים כי לאויב יש כלי נשק אימתני - פיל. על פי המצביא והסופר בן המאה הראשונה לספירה, פיליניוס, הידיעה מראש על הנשק הגרעיני הזה סייעה לניצחון. הוכן מראש עדר חזירים אשר הסתפג בשמן, ובהתקרב הפילים, הוצתו החזירים אשר דהרו אל עבר הפילים בצווחות. חיש מהר נבהלו הפילים והפאניקה מיגרה את האויב. האם ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר?

נזכור שכוח הרתעה נבנה בתהליך ארוך טווח שתחילתו עם סיום המלחמה הקודמת, שהרי אילו הייתה הרתעה לא הייתה המלחמה. כוח הרתעה מורכב בין היתר מכלי לוחמה, שטח נרחב עוצמה כלכלית וכדומה. באופן די מפתיע, דווקא כלי הנשק שממנו חוששים היום במערב ובמזרח כאחד, טילים בליסטיים, נחשבו ככלי ראוותני יותר מאשר כלי מכריע מלחמה או מטה כף. עוד במאה ה-13 השתמשו הסינים ברקטות ככלי מלחמה, כוחות בריטיים השתמשו ברקטות להארת שמיים במרילנד בשנת 1812 והסובייטים ירו מאות אלפי רקטות הנקראות 'קטיושות' במלחמה העולמית השנייה נגד הגרמנים. אלה האחרונים לא נבהלו מהם וייחסו להם יותר נביחה מנשיכה.

דווקא הגרמנים הטילו את כל יהבם על קו השבר של מלחמת העולם, על הרקטות – V-2. מיטב הטכנולוגיה בזמנים ההם הוטלה אל המערכה, בהנחה אסטרטגית מוטעית אשר חשבה על גזר דין מוות על אזרחי בריטניה ובעצם הטיית הכף חזרה לטובת הגרמנים. 1190 רקטות שוגרו לעבר לונדון יחד עם מטען קרבי מועיל שהיה קטן מאשר התקפה אווירית אחת של בנות הברית. פחות משלושת אלפים אזרחים בריטים נהרגו. במונחים של מלחמת העולם בכלל ובמטרת ההפצצות בפרט, זהו מחיר נמוך לכל הדעות. בריטניה כידוע לא נכנעה.

אמנם טיל סקאד אחד בקנדאהר אשר בסעודיה הרג כמאה חיילים אמריקאים לעומת הרוג אחד על 39 סקאדים לישראל, עדיין התוצאה המידית נסבלת.

מה בכל זאת הפך את איום טילי הקרקע-קרקע לסיוט מטה העורף והפיכתה של כל הארץ חזית? מדוע ההתייחסות בישראל אל סכנת הטילים היא כאל סכנה קיומית יותר מאשר הקמתה של מדינה פלשתינית בלב הארץ? ומדוע נדמה שרק ישראל מוטרדת מסכנת הטילים?

כיפת ברזל היא המגן והצינה, ולא החרב, הטנק או טיל הגרעין. זאת יש לזכור. התשובה והמענה לשאלות אלה, אינן תורה שבכתב, בהירה ומוצקה. ומפאת קוצר היריעה, גם בהיותי מהנדס טילים, עצתי למדינאים אינה עולה בחשיבותה מעצת יועצים אשר למדו היסטוריה צבאית, תנ"ך ותולדות העמים.

הכותב הוא המדען הראשי של משרד החינוך לשעבר וד"ר בתחום הנדסת אווירונאוטיקה.