בתאריך 17 באוקטובר 2021 נקראתי באמצע יום עבודה לעזוב הכל ולנסוע לירושלים. שר הבריאות זימן פגישה. יש אמירה בפגישה - מקצרים. יוצאים מהפגישה אופטימיים. מריצים קדימה ל־24 בנובמבר - הכינוס הראשון של צוות היישום לקיצור. הצוות אמנם מורכב מכל הנציגים הנכונים, אך מה רבה האכזבה שכבר באותו היום מתבהר בעיקר מה לא בסמכות הצוות להחליט. נבהיר שמטרת הצוות היא להסכים שצריך לקצר, אבל לא לתת את הכלים לאיך מקצרים בלי לפגוע במתמחים. כך זה נמשך כמעט ארבעה חודשים.
להיות רופא זו זכות - תחושת הסיפוק כשמצילים מטופל לא דומה לשום דבר אחר, הקשר הבין־אישי שנוצר בינינו לבין משפחות המטופלים הוא ממלא, תחושת השליחות היא שמחזיקה את המקצוע בחיים ואותנו ערים גם בשעה ה־26 לתורנות. אבל האם צריך שנהיה ערים כל כך הרבה שעות? התשובה היא לא.
הר"י (ההסתדרות הרפואית בישראל) היא הארגון היציג של כל הרופאים במדינת ישראל, ועם כוח גדול באה אחריות גדולה. אף על פי שקוסם להיות בעמדה חסרת האחריות לחיי המתמחים ולצעוק קיצור בכל מחיר, כמו שעושים גופים לא יציגים אחרים שאינם "נהנים" מהאחריות - האמת היא שאנחנו לא יכולים לעשות זאת. כי תג המחיר שמוצמד לקיצור המוצע בימים אלה גדול מדי.
על מנת לצאת לדרך, ההצעה שהוגשה לנו היא קיצור תמורת הורדת שכר של כשליש בשכר החודשי של הרופאים המתמחים. שליש. המתמחים הם בשנות ה־40-30 לחייהם, בעלי משפחות ומחויבויות כלכליות. נוסף על כך, מציעים שנגיע כמעט בכל סוף שבוע לעבודה, כי צריך לחלק את תורנות סוף השבוע בין יותר מתמחים מהרגע שזו קוצרה. אנחנו רוצים לטפל במטופלים ובמשפחות שלהם, אבל מה עם המשפחות שלנו?
בתור נציגי המתמחים בישראל אנחנו מודיעים שקיצור תורנויות יהיה, אבל רק במחיר שאנחנו, המתמחים, נסכים לו. אנחנו ממשיכים לעבוד מול הגורמים הרלוונטיים במשרד האוצר והכלכלה כדי להוקיע את נורמת העבודה של 26 שעות רצופות, תוך שיפור תנאי ההעסקה של הרופא המתמחה.
הכותבת היא סגנית יו"ר פורום המתמחים בהסתדרות הרפואית, ומתמחה ברפואת ילדים בשיבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו