טראומה מהאסון: איך מתמודדים?
הטרגדיה במירון והסרטונים שמתעדים אותה ומסתובבים ברשתות החברתיות מעוררים תחושות קשות אצל הצופים • באילו דרכים ניתן להתמודד עם המצב, ומתי צריך לבקש עזרה? • הפסיכולוגים מסבירים
האסון במירון חשף אותנו למראות קשים: המוני בני אדם דחוקים בתוך מקטע צר, שוכבים אחד על שני ומתחננים לאוויר לנשימה. האזרחים שמנסים לעזור, ההחייאות, העיסויים.
הסרטונים המתעדים את האסון מסתובבים ברשתות החברתיות ומעוררים תחושות קשות אצל הצופים, וכמובן מי ששהה באסון עצמו. לאור המצב, ביקשנו לברר כיצד ניתן לסייע לאנשים שהיו באירוע ומי שנחשף לתיעודים ומושפע מהחשיפה.
ד"ר רונית שרון, מטפלת זוגית, פסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית אומרת כי מדובר בטרגדיה קשה לעיכול, שחוו אנשים רבים מכל הגילים: "עשרות אלפים ואולי מאות אלפים נפגעו נפשית מהאסון. אנשים נחשפו לזעקות הפצועים, לדומיית המוות. יש לציין לשבח את ההתגייסות הענקית של כל אחד מהמגזרים בחברה הישראלית כבר ממחרת האסון, התמיכה ותחושת הביחד חיזקה ונתנה לציבור המבוהל את התחושה שהוא לא לבד, אלא כולם בסירה אחת. זה מחזק".
ד"ר שרון מוסיפה: "הטלטלה הנפשית, הבהלה שאנשים חוו יכולה להכניס להלם שמקשה על התמודדות. מצב זה תלוי במבנה וכוחות הנפש של האדם, בפרשנות שלו לאירוע וגם למשאבים הסביבתיים שיש לו, כדוגמת משפחה, הקהילה, החברים. כאן נכנס התפקיד הגדול של האנשים מסביב לזהות אדם שנפגע ולהגיש לו סיוע".
בכדי לדעת האם האדם שמולנו זקוק לסיוע, ד"ר שרון מציינת סימני זיהוי: "כאשר נראה אדם משחזר את האירוע, לא מצליח לישון בלילה. אדם עם עצבנות, התפרצות זעם, שיפסיק לעבוד, שינסה לעבוד ולהדחיק רגשות או יימנע מכאן והלאה לחזור מהר מירון, אלו סימני טראומה. כמו כן, אנשים עלולים לחוות סיוטים, פרצי דופק מהיר, צמרמורת, הזעה. תופעות אלו או חלקן מעידות על קושי וכאן נכנסת הסביבה. ביחד להתערבות, חייבים להדגיש שגם אם אנחנו לא אנשי מקצוע, יש חשיבות גדולה מאוד להתערבות שלנו והיא מועילה וחשובה".
מה עושים מול אדם במצוקה?
"לתת לו לספר על מה שחווה, להקשיב באמפתיה, ללא שיפוטיות. אנו ניתן לו לדבר ולא נשאל למה הוא לא פעל אחרת או למה קרו דברים כפי שקרו. אנו לא מתערבים למספר בסיפור, לא עוסקים בעצמנו או מכניסים את עצמנו לקדמת הבמה, אלא מאפשרים לבן השיח לדבר. במסגרת נתינת הבמה לאדם שחווה אירוע קשה, יש לנסות לתת לו תמונה רציפה של האירוע, לשאול אותו מה קרה? איפה היה? מה הוא שמע? מה ראה? איך הוא חזר הביתה? אנו רוצים שיספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף כשהסוף הוא סוף טוב, שהוא חזר הביתה".
ד"ר שרון מסבירה: "נעסוק ברגשות שלו, נסביר לו שאין מה להתבייש בקושי, שאנחנו איתו ונסייע לו לחזור לשגרה. נתחיל לחבר את האדם לפעילות היום יומית בהדרגה. הכי חשוב, לזהות אם אדם לא מצליח במשך שבועיים להשתחרר ממצוקה ולפנות לטיפול. אסור להתבייש בטיפול, ההפך, זה מציל חיים ומונע פוסט טראומה".
לא לחשוף ילדים לתיאורי האסון
הפסיכולוגית שרי סובוביץ', מטפלת זוגית ומשפחתית, שמתמחה בטיפול ובטראומות מדגישה שמועקה בימים הראשונים לאחר האסון זוהי תגובה צפויה ואין להיבהל ממנה: "בימים הראשונים אנשים יחוו יציאה מהשגרה, זה יתבטא בשלל דרכים, לדוגמא: קושי להירדם, קושי לאכול, רעד, סחרחורת, בלבול, בכי או ההפך – קושי לבכות. אלו פועלות של המוח הנועדו לעכל את מה שקרה, ולכן על אף החשש זוהי תגובה טבעית".
הפסיכולוגית סובוביץ' מציינת שמדובר בהפרשת הורמונים במוח עם הוראות להילחם או לברוח: "אין כאן לחימה או בריחה, אנשים חווים חוסר אונים ולכן כדאי מאוד להתמודד עם ההורמונים על ידי פעילות ספורטיבית. לא כדאי לתת למתח להישאר בגוף כי הוא מעמיס על המערכת החיסונית וזה לא בריא.
"מספר ימים לאחר האירוע אנשים אמורים להתחיל לחזור לשגרה ולהתאושש, אם הקושי נמשך או מתגבר אז כדאי וחשוב מאוד לפנות לעזרה".
בנוגע לילדים שחוו את האירוע אומרת סובוביץ' כי "בתי הספר קיבלו הנחיות מדויקות מהשירות הפסיכולוגי כיצד להתנהל בכיתות. עם זאת, יש לי עצה חד משמעית להורים והיא לא לחשוף את הילדים לשום סרטון מהאסון. יש סרטונים נוראיים והם עלולים לייצר טראומה משנית או לעורר מחדש טראומה מהאסון. יש להימנע מצפייה בסרטונים, לא להיחשף לתיאורי זוועה, לא לספר על מראות קשים.
"מה יש לעשות? לשאול את הילדים מה הם שמעו מהאירוע, לארגן עבורם את המידע בצורה ברורה, קצרה ועניינית, לשדר שלכולנו יש כוחות החלמה וכוחות לחזור לשגרה. לחשוף את הילדים להתגייסות ההמונית של הציבור, לתחושת האחווה שמעניקה כוח. כמובן שעל ההורים להיות ערניים, וכל שינוי בהרגלים או במצב הרוח לשים לב ולטפל. לחזור לשגרה אבל לא בצורה נוקשה, אלא עם ויתורים כדי להקל את התהליך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו