יחסי ישראל עם מדינות ערב בתנופה, וגם בחמאס הפנימו - המציאות השתנתה

מנהיגי מדינות ערב שנשבעו חגיגית בחרטום, בירת סודאן, לפני יותר מ-50 שנה כי לעולם לא יכירו בישראל, לא ינהלו עימה משא ומתן ולא יעשו עימה שלום, מתהפכים כעת בקברם. שש מדינות ערביות, ובהן סודאן, לצד מצרים, ירדן, בחריין, איחוד האמירויות ומרוקו, כוננו מאז יחסים דיפלומטיים עם ישראל וניפצו את טבעת החרם הערבי.

מרוקו, המצטרפת האחרונה, מציינת היום מלאת שנה להכרזה על הסכם הנורמליזציה, שהושג בתיווכה של ארה"ב. העובדה שהמלך מוחמד השישי קיבל את ההחלטה רק אחרי שקיבל הבטחה אמריקנית להכיר בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית, אינה גורעת מחשיבותו ומייחודיותו של ההסכם הזה.

יהיו כאלו שיטענו שמדובר בסך הכל במתן פומביות למערכת קשרים מסועפת שמתנהלת בין ישראל למרוקו כבר עשרות שנים, מרביתה מתחת לרדאר. הרי כבר היו נציגויות דיפלומטיות, שנפתחו בשתי המדינות אחרי הסכם אוסלו ונסגרו באינתיפאדה השנייה, ונערכו ביקורים הדדיים והיה תיווך חשאי של מרוקו בין ישראל למצרים שסלל את הדרך לשלום עם סאדאת. אבל הסיפור הפעם גדול בהרבה.

כך, למשל, בתחום הצבאי. נכון שלישראל יש שיתוף פעולה ביטחוני גם עם מצרים ועוד יותר מכך עם ירדן, וקשרים מיוחדים עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן, אבל מרוקו היא המדינה המוסלמית הראשונה שחתמה על מזכר הבנות פומבי לשיתוף פעולה צבאי וביטחוני עם ישראל בתחומים רבים ומגוונים. המרוקאים זקוקים למודיעין ולסיוע ישראלי בנשק, בציוד, בטכנולוגיה מתקדמת ובסייבר לניטור הגבול ולמאבק בארגון "פוליסריו", הנאבק לעצמאות הסהרה ונתמך על ידי אלג'יריה, איראן וחיזבאללה.

וכך גם בתחום האזרחי. בשעה שמצרים וירדן מתאמצות לבלום כל סממן של נורמליזציה ביחסים ההדדיים, מרוקו, כמו איחוד האמירויות ובחריין, פתחה לרווחה את כל השערים. טיסות ישירות כבר פעילות (גם חברת התעופה המרוקאית תפתח בקרוב את הקו לישראל), וכן ביקורי תיירים, חילופי מסחר, תרבות וספורט.

וצריך לזכור שבדרך לנרמול מלא של היחסים עם ישראל, מרוקו הייתה צריכה לדלג על משוכה גבוהה בהרבה משל איחוד האמירויות. גם בגלל המרכיב הדתי האסלאמי החזק יותר, וגם בגלל תפקידה כ"שומרת המקומות הקדושים" בירושלים וקיומה של אופוזיציה אסלאמית לקשרים עם ישראל. מכאן גם הרגישות בנושא הפלשתיני.

אבל מלך מרוקו, בעידודה של ארה"ב ובהשראת "הסכמי אברהם" שנחתמו בין ישראל למפרציות, קיבל את ההחלטה הנכונה להעדיף את טובת ארצו על פני כל שיקול אחר. שר החוץ שלו, נאסר בוריטה, הכריע עוד בטרם נחתמו ההסכמים לשיתוף פעולה עם ישראל כי הסוגיה הפלשתינית אמנם חשובה, אבל מה שקורה בסהרה המערבית חשוב יותר למרוקו.

למרבה ההפתעה, דווקא תנועת חמאס, שמנהלת מלחמת חורמה בכל גורם ערבי שמנרמל את יחסיו עם ישראל, שיגרה למרוקו את ראש הלשכה המדינית אסמעיל הנייה, אחרי שחודשו הקשרים בין מרוקו לישראל. נאמן לקו החדש, הורה המלך מוחמד לראש ממשלתו להיפגש עם הנייה רק בתוקף תפקידו כראש מפלגה ולא כראש ממשלה. מנגד, הנייה, בעצם הביקור, הוכיח כי אפילו הפלשתינים מבינים שבמציאות החדשה שנוצרה באזור אחרי האביב הערבי - עוד ועוד מדינות ערביות מחליטות לחדול משעבוד אינטרסיהן לטובת פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני.