בגנות הנורמליות

רבים אוהבים להשמיע - אגב השמעת אנחה קרעכצנית - את הכמיהה שסוף־סוף נהיה "מדינה נורמלית שמכבדת את עצמה" • אבל לעולם לא נהיה נורמלים, אלא הרבה יותר מעניינים ומיוחדים

איור: שמעון אנגל,
מדי פעם עלול אדם להיכנס למרה שחורה (תופעת לוואי של צריכת תקשורת במינון מופרז) ולמלמל משהו על קירבה מסוכנת ל"מלחמת אזרחים". ייתכן שמלמול זה תודלק קמעה בעקבות מערכון ויראלי ב"ארץ נהדרת", שבו שאולי, המייצג כל מה שעממי, א־פוליטי וטיפונת דביל, הוגה באפשרות של מלחמת אזרחים בישראל כפתרון לכל בעיותינו. 
"העם הזה לא נדבק", מדברר שאולי את תיאוריית הישראליות של היוצרים, "העם הזה לא נדבק, אין כימיה. לא מסתדרים. יש פה יותר מדי סוגים... חוץ מזה שניסו לרצוח אותנו בכל העולם, אז כולם ברחו לפה. זהו. על זה מקימים מדינה?". אמנם הוא מתבלבל בין "נולדנו כאן לפני כמה אלפי שנים" לבין "ברחנו לכאן", אבל כמו שאמרתי: הוא טיפונת דביל.
"הכל שנאה פה", מאבחן שאולי ומציע פתרון גם לשנאה, וגם לחוסר ההכרעה הפוליטי המתמשך כבר שנתיים: מלחמת אזרחים. "כל מדינה שמכבדת את עצמה עברה מלחמת אזרחים", קובע שאולי ומביא לדוגמה את ארה"ב ואת סוריה. כיוון שאינו היסטוריון וכיוון שאילו היה מונה את המדינות שמכבדות את עצמן המערכון היה נמשך חצי שעה, אעיר בצניעות שהשמיט, בין השאר, את צרפת, ספרד, אנגליה, יוגוסלביה, אלג'יריה, אוקראינה, סומליה, לוב, נורבגיה, סין, רוסיה, ניגריה, ואפילו פינלנד, תתארו לכם.
שאולי בהחלט היה יכול להיות צודק מאה אחוז, אילו היה מסתגל לעובדה שאנחנו ממש לא מדינה שמכבדת את עצמה. שצרפת ונורבגיה יכבדו את עצמן, ושיהיה להן ולחברות שלהן לבריאות. אנחנו מדינת ישראל. לנו יש דברים אחרים על הראש. ולא תהיה כאן מלחמת אזרחים. בשביל זה צריך להיות אנשים נורמלים במדינה נורמלית עם סיבות נורמליות להקמת מדינה ומעמד נורמלי במשפחת העמים. רק מה לעשות שזה לא הסיפור היהודי, אף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה. אנחנו לא נורמלים. זה לא התפקיד שלנו.
יש לעתים שאותו אדם עצמו שמהרהר באפשרות של מלחמת אזרחים מקומית, מנסה למלל את תולדות מדינת ישראל - כאילו היו חלק מההיסטוריה העולמית בכללותה, כאילו היו עוד אירוע בשלל אירועים אחרים. מלחמות עם אויבים היו לכולם? היו. השמדה המונית? ברור, תראו את הארמנים, את רואנדה, את קונגו הבלגית - הכל עניין של סכסוכים בין מדינות או גזענות על רקע אתני. הניסיון לשלב את הסיפור היהודי במכלול האנושי הרגיל הוא מובן, כי מי רוצה לשאת על כתפיו סיפור ייחודי, שנמשך כבר אלפי שנים ומתועד מאז תחילתו, מעמלק דרך אשור ויוון ורומא וגרמניה ואיראן - לעיני כל העולם כולו.
ותמיד זה הסיפור הקצת־מדכא על "עם לבדד ישכון", ממש כמו בתנ"ך, שוב ושוב ושוב. קשה לחיות עם רגל אחת בתנ"ך כשאתה חי במדינה מודרנית, עם טלוויזיה והכל.
אפילו הגלות שלנו היא אותה גלות תמיד, אף שכמובן מידת העוינות של המדינה שזכתה בנו משתנה על פי הטמפרמנט והתקופה: אלה אוסרים עלינו לרכוש קרקעות או להצטרף לגילדה מקצועית, או ללמוד באוניברסיטה. לעתים מרכזים אותנו בגטאות וכופים עלינו לבוש מיוחד. מדי פעם פוגרום, עלילת דם, ולגיוון - גירוש המוני מספרד או מאנגליה. גרמניה הצטיינה כמובן בתרומתה לסיפור היהודי, אבל מאות שנות אירופה נתנו לה כמה וכמה רעיונות, רוח גבית בביצוע ואחריו - סליחה כלל־עולמית למבצעי הפשע החמור בתולדות האנושות. זו היסטוריה נורמלית? לא בהכרח.
לפני כמה שנים עליתי על מונית בניו יורק. הנהג, מהגר מבנגלדש, שאל אותי מאיפה אני, וכשאמרתי "ישראל", הוא פתח בנאום ארוך ומתיש (וגם אנטישמי) על ההשפעה העצומה שיש לישראל וליהודים על העולם. להידור מצוות הטירחון, חלק איתי את בקיאותו המטרידה לא רק בחקירות נתניהו, אלא גם בענייני שרה נתניהו. 
הרגשתי כאילו נקלעתי לפרלמנט בית קפה ברחוב ישראלי מצוי. בנגלדש היא מדינה של 163 מיליון תושבים. בישראל 9 מיליון בקושי, והבחור חופר לי על תיקי המעונות ועל היהודים ששולטים בכלכלה ובתקשורת, בעוד לי אין מושג איך קוראים לנשיא בנגלדש (אם יש שם נשיא) ואיך קוראים לאשתו (אם הוא נשוי בכלל). תסלחו לי, אבל ככה לא נראית דעה נורמלית של נהג בנגלדשי בניו יורק על מדינה קטנה שהוא לא היה בה מעולם. 
לישראל יש בהחלט כמה סממנים מובהקים של נורמליות: אנחנו חברים באו"ם, יש לנו דגל, בנוסף אנחנו נהנים מחשמל ומאינסטלציה, יש לנו בתי חולים והאנגלית שלנו לא רעה. ואין להתעלם מהעובדה שאנחנו נראים בדיוק כמו בני אדם רגילים. 
אבל אנחנו לא. אנחנו הרבה יותר מעניינים. יותר מדי מעניינים, וגם אם נבקש - כדת או כמדינה - שלא יתעניינו בנו כל כך, איכשהו זה אף פעם לא מסתדר. המדינות שמכבדות את עצמן רואות את עצמן כבעלות עניין בעם היהודי ובמפעל הציוני, והן מקדישות לנו כל כך הרבה משאבים שלפעמים רוצה אדם לנוח מכל זה. שיזניחו אותנו קצת, למען השם. ובכן, כמו שהיו אומרים אצלנו בגן: שיישאר ברצון. לא יקרה.
חריגותו המתמשכת של העם היהודי היא אבן הראשה בחריגותה של מדינת ישראל, שחוגגת השבוע 73 שנים לא נורמליות. אנחנו לא נורמלים ביחס שבין גודלנו לבין מידת ההשפעה שיש לנו על העולם, בעיקר במידה שהוא מעוניין להשפיע עלינו. אנחנו לא נורמלים ביחס שבין גודלנו לבין תיאורינו כמפעל אימפריאליסטי, בין המאבק הבלתי־פוסק על קיומנו לעומת ראייתנו כבריונים שמאיימים על שלום העולם, אנחנו לא נורמלים במסע שעשינו, מאברהם אבינו, לשבט, ואחר כך ל־12 שבטים, שיצרו דת ושיטת מוסר, והפכו לעם תוך כדי תנועה בלתי־פוסקת במדבר.
אנחנו לא נורמלים בשדרוג הדתי, המוסרי והתרבותי שהבאנו על העולם, ושאת מחירו תמיד שילמנו ותמיד נשלם. ובתמורה נזכה להמשיך ולהחזיק בפרס הגדול מכולם, זה שאין לשום מדינה שמכבדת את עצמה:
אנחנו ישראל, והם לא. 

כדאי להכירi