המסר של סמוטריץ' ובן גביר לבכירי מערכת הביטחון: שתקו, או שתעופו

לעיתים קרובות מדי מייצרת הפוליטיקה הישראלית סיטואציות כמו־סאטיריות. הנה דוגמה מהשבוע: בעוד הכנסת מחוקקת את "חוק דרעי", שיאפשר לעבריין מורשע לכהן כשר למרות התחייבויותיו והסיכומים שנעשו עימו, היא מבקשת להאריך את משך תקופת הצינון שתושת על רמטכ"לים.

צריך לקרוא את הדברים כדי להאמין. בית המחוקקים, שהפך עיר מקלט לעבריינים, מבקש להרחיק ממנו את מי שמסרו את מיטב שנותיהם כדי להגן על המדינה בגופם. ומי מובילים את המערכה?

שניים שהקשרים שלהם עם מערכת הביטחון היו אמורים לגרום להם לכל הפחות להיות צנועים כשהם עוסקים בנושא. האחד, בצלאל סמוטריץ', שהתגייס בגיל 28 ועשה שירות מקוצר, ואחר כך נעצר בידי השב"כ בחשד שהתכוון לחסום כבישים באמצעות הצתה של מאות ליטרים של דלק; האחר, איתמר בן גביר, שכלל לא שירת בצבא, מורשע סדרתי בפלילים, כולל בתמיכה בארגון טרור.

סמוטריץ' הסביר שהמהלך נחוץ ("צריך לחוקק עשר שנות צינון לפחות לרמטכ"לים") כדי לשמור על צה"ל "מאוחד כצבא העם, בקונצנזוס ומחוץ לפוליטיקה". תקראו שוב: האיש שנלחם להכניס להסכמים הקואליציוניים סעיפים שיקרעו את המינהל האזרחי ואת הרבנות הראשית מצה"ל מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות, ובכך יפגעו בצבא ובמפקדיו, מדבר על אחדות, על קונצנזוס ועל פוליטיזציה של הצבא.

קצפו של סמוטריץ' יצא על שיחה שיזם הרמטכ"ל היוצא, אביב כוכבי, עם ראש הממשלה הנכנס, בנימין נתניהו. כוכבי עשה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות כשהוא מזהה סכנה: להתריע בפני האחראים. כך אם יש התפתחות מדאיגה בענייני איראן או חיזבאללה, כך אם מבצע עלול להסתבך, וכך אם קיים איום לגבי צה"ל, שלמותו ועתידו. עד כדי כך פשוט.

בחושים הפוליטיים החדים שלהם, זיהו סמוטריץ' ובן גביר שמדובר בסכנה. אלה כבר לא "לשעברים", שעברו תהליך השחרה שהפך אותם לשמאלנים (כלומר, בוגדים, וכמו שרמז בנו של ראש הממשלה - כולם יודעים מה העונש על בגידה). מדובר בקצינים מכהנים, לובשי מדים, שהציבור באופן אינסטינקטיבי בעדם משום שהם החומה הפיזית שחוצצת בין היותנו כאן לחיסולנו. הם, ולא לומדי התורה ("חצי עם ישרת בצבא וחצי עם ילמד תורה" כמאמר משה גפני), עם כל החשיבות וההערכה ללימודי התורה.

מטרת המהלך שקופה: הרתעה. עדיף לכם לשתוק, נרמז לצמרת הביטחונית, כדי שהמערכת לא תתיז את ראשכם. בשלב הנוכחי מדובר רק באיומי שצופים פני עתיד, אבל אפשר להעריך שזאת רק ההתחלה; בקרוב מאוד נתחיל לשמוע דרישות להדיח את הרמטכ"ל (או את מחליפו, הרצי הלוי, שכבר הוגדר כשמאלן), את ראש השב"כ, את ראש המוסד, וכל אחד אחר שיעז להביע דעה שתחרוג מהקו שיותווה.

זאת מערכה מסוכנת, מטורפת, הרסנית. היא תגרום לטובים לעזוב, ולפחות טובים להישאר. היא תגרום לאנשים להיות ראש קטן, פן יבולע להם. היא תגרום למערכת הביטחון להפוך מאי של מצוינות, ליבשת של בינוניות. והיא תהפוך את מדינת ישראל לחלשה יותר - ביטחונית, וכתוצאה מכך מדינית, כלכלית וגם חברתית. לא מדובר כאן בניסוי במעבדה; אלה החיים של כולנו ועתידנו כאן.

למען הסר ספק, חובתם של ראשי מערכת הביטחון לציית להנחיות הדרג המדיני. כך קובע החוק, וכך זה מתנהל במדינה דמוקרטית. אבל חובתם המקצועית היא לומר את דעתם המקצועית, ולהילחם עליה, עד שמתקבלת ההחלטה. הרצון לסתום להם את הפה באיומים, עכשוויים ועתידיים, רחוק מלהיות מצחיק. זאת כבר לא סאטירה - אנחנו בעיצומה של טרגדיה.

סתימת הפיות הבאה

השבוע נחשפה בעיתון זה הערכת המודיעין השנתית של אמ"ן ל־2023. היא מספקת הצצה מעמיקה והוגנת לאתגרים שעומדים בפני ישראל. חלקם מיידיים וברורים: איראן בראשם, על שלל נגזרותיה, מהגרעין ועד לטילים, הכטב"מים והטרור, או הפלשתינים, על ראשם הכפול ביו"ש ובעזה.

החלק המעניין יותר מסתכל על התמונה הרחבה. על מה שקורה בעולם. והוא מצביע על תהליכים ועל מגמות שישראל חייבת לתת עליהם את הדעת - ולפתח מולם מענה ומדיניות ברורה - משום שיש להם השלכה ישירה על ההווה ועל העתיד שלה.

כוכבי עשה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות כשהוא מזהה סכנה: להתריע בפני האחראים. כך אם יש התפתחות מדאיגה בענייני איראן או חיזבאללה, וכך אם קיים איום לגבי צה"ל, שלמותו ועתידו. עד כדי כך פשוט

הרשימה ארוכה. מהמאבק הבין־גושי המתעצם בין ארה"ב לסין, דרך המלחמה באוקראינה (והשלכותיה הנרחבות בשלל תחומים, מביטחון ועד מזון ואנרגיה) ועד לשינויים באזור, שמייצרים הזדמנויות (העמקת היחסים עם סעודיה) וגם אתגרים מורכבים (המצב במצרים ובירדן). על אלה הוסיף אמ"ן נושא שישראל נמנעה בעבר מלעסוק בו כמעט לחלוטין: המצב הפנימי בארה"ב והשלכותיו האפשריות על ישראל.

ארה"ב עוברת שינויים דמוגרפיים, כלכליים וחברתיים. הם מחייבים אותה להסתכל הרבה יותר פנימה מאשר החוצה, לנטוש אזורי עניין ישנים (המזרח התיכון) לטובת חדשים (אסיה, אמריקה הלטינית), להגדיר לעצמה מחדש שותפים ושותפויות.

אין ספק שוושינגטון היא הידידה הטובה ביותר של ישראל. זה עמד באינספור מבחנים - ביטחוניים, מדיניים וכלכליים - וזה עומד במבחן יומיומי בסוגיות שחלקן הגדול רחוק מעיני הציבור. מי שחושב שאפשר לוותר על השותפות הזאת או להחליף את האמריקנים בשותף אחר חי בסרט; לא רק שלרוסיה ולסין אין תשתית לאומית־ערכית משותפת שתאפשר שותפות דומה עם ישראל, אלא שהישענות עליהן תהיה הימור מסוכן.

השותפות הישראלית־אמריקנית תישמר גם בטווח הנראה לעין. היא נמצאת בלב הקונצנזוס הדו־מפלגתי בוושינגטון, אבל היא מאותגרת מתמיד. שלושה אתגרים כאלה קופצים מייד לעין: הראשון, מהצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, שיחד עם קמפיינים כמו של תנועת ה־BDS מנסה לקעקע את הלגיטימיות של מדינת ישראל על רקע הנעשה בשטחים. השני, שעיקרו מימין המפה הפוליטית האמריקנית, מעלה באחרונה לשיח אלמנטים אנטישמיים, שזוכים לתמיכה גוברת בקרב קהלים שונים. והשלישי, העמקת תהליך ההתנתקות של ציבורים שלמים מקרב יהדות ארה"ב מיהדותם ומהקשר שלהם למדינת ישראל.

כל אחד מהאתגרים האלה מחייב התייחסות ומענה נפרדים. אמ"ן מרים לגביהם דגל ומתריע במשתמע שלהימנעות מפעולה כבר כעת, בטרם הם יתגברו, עלולות להיות משמעויות מרחיקות לכת בעתיד. כך הקונפליקט המובנה בין ממשל ביידן לבין ממשלת ישראל בהקשרי הזירה הפלשתינית, וכך גם ההשלכות שיהיו להעצמה של תחושות הניכור שחשים רבים מיהודי ארה"ב על רקע עלייתה של ממשלה אורתודוקסית מבעבר בישראל.

במילים אחרות: אם ארה"ב והקהילה היהודית בה לא ירגישו שהן וישראל חולקות עדיין אותם ערכים - ובראשם דמוקרטיה, עצמאות מערכת המשפט והתקשורת, זכויות אדם וחירויות הפרט - הן עלולות להתחיל בתהליך של התרחקות מישראל. מי שחושב שישראל מסוגלת להתמודד לבדה חי בסרט (2); ישראל היא אמנם מעצמה אזורית, אבל היא כזאת בין היתר משום שארה"ב עומדת יציבה מאחוריה.

באווירה הנוכחית בישראל, סביר שבקרוב יקום מי מבין שרי הממשלה החדשים (אפשר להעריך מי) ויבקש לסתום את פיו של אמ"ן. מה טוב, הוא יגיד, בהערכות הקודרות האלה; יתכבד המודיעין וישוב לעסוק בערבים. ואם המצב יידרדר? הקצינים יהיו אשמים, כמובן, ולכן ראוי להרחיק אותם מהזירה הציבורית.