"אני סאמי, בן 29 מדיר אל־בלח. סיימתי תואר במתמטיקה ובהוראה, עובד כנהג מונית. אחרי כל ההוצאות נשארת לי הכנסה של בערך 35 שקלים ביום. בשנים שאחרי סיום התואר לא הצלחתי למצוא עבודה קבועה וקיבלתי סיוע חד־פעמי של דמי אבטלה מאונר"א לחצי שנה. עבדתי בתחום ראיית חשבון במכולת לתקופה קצרה והרווחתי 700 שקלים בחודש.
אני הבן הבכור במשפחתי. יש לי אח וארבע אחיות, ששתיים מהן לא מצליחות לסיים את הלימודים באוניברסיטה כי אין יכולת לשלם את דמי הרישום. אבי עובד כמאבטח, והמשכורת החודשית שלו היא 900 שקל. יש עוד קצת סיוע מאונר"א, ואמא עקרת בית. אנחנו גרים בנכס של סבא שלי, דירה של 120 מ"ר עם עוד אחים של אבא. אין צעיר בעזה שלא רוצה להתחתן, אבל תנאי המחיה הופכים הכל קשה מאוד. אני עוזר לאבי לשלם את הוצאות הבית כמה שאני רק יכול. ההורים שלי מייחלים שאתחתן, וגם אני מקווה להתמסד עם אישה שתעזור לי לשאת יחד בעול החיים. אבל איך? ההכנסה הנמוכה לא מספיקה ויש הרבה הוצאות. חוץ מזה, איפה נגור? הכל מולי נראה בלתי אפשרי. כבר הפסקתי לחשוב על חתונה עד שהמצב הכלכלי ישתנה. לא יודע מה יהיה העתיד שלי"
העדות הזאת, אחת מתוך רבות, מגיעה אלינו מרצועת עזה. בעוד זמן לא רב הוא יחליף קידומת וייפרד מהתואר "רווק צעיר". רגע לפני גיל 30, סאמי מוצא את עצמו גר בבית הוריו, טרוד במחשבות על העתיד. במקום אחר, בזמן אחר, קרוב לוודאי שהוא כבר היה נשוי. אלא שעזה היא כבר לא בדיוק אותה עזה בכל הקשור לענייני רווקות ונישואים בשכבת הגיל הצעירה. סיפור חייו האישיים הוא בבואה למציאות של צעירי הרצועה, שמיצו מזמן את הרווקות ורוצים לפתוח דף חדש לעבר חיי משפחה ממוסדים, אך לא מצליחים להגשים את החלום.
מה שעד לא מזמן נראה טבעי ומיידי, הופך היום קשה ומורכב יותר. ברצועת עזה של השנים האחרונות תופעת הרווקות חוגגת. יותר ויותר צעירים נשארים רווקים עד סוף שנות ה־20 לחייהם ומתחתנים בגיל מאוחר יחסית. "28-24, זה היום פחות או יותר גיל החתונה לגברים", מספר לנו מוחמד, תושב העיר עזה. "אבל לי יש שני חברים - אחד בן 34, האחר בן 35 - שעדיין רווקים, והסיבה היא כלכלית. הם לא מוצאים מקור כלכלי יציב, בקושי עובדים, והם אומרים - זהו, הלך עלינו, ויתרנו על חתונה. היום צעיר שמסיים תיכון הולך ללמוד קודם כל, ומרגיש שהוא צריך להיסמך על עצמו כי המשפחה לא יכולה לעזור".
מסיבת רווקים עצובה
א', פעיל חברתי ממרכז הרצועה, אומר כי מדובר בתופעה חברתית חדשה יחסית שעזה לא הכירה לפני כן. השיחה איתו נקטעת שלוש פעמים בשל בעיות חשמל וחיבור לאינטרנט. "הלכתי להפעיל את הגנרטור בבית בשביל לחבר את הטלפון הנייד לחשמל. אנחנו חיים על 8-6 שעות חשמל ואחר כך אין, אז לא היתה לי ברירה אלא להביא גנרטור פרטי שאני משלם עליו כסף", הוא מסביר בנימה מתנצלת.
"גיל הנישואים עולה. יש מצב כלכלי חמור. גם אם היו רוצים לעשות פרויקטים להעסקת אלפי הצעירים המובטלים, אין תשתית כלכלית לזה. יוקר המחיה עלה מאוד. צעיר בעזה יכול אולי להרוויח משכורת חודשית ממוצעת של 800 שקל, אם יש לו מזל ומצא עבודה. מתוך זה יש בגדים, סיגריות, עזרה בפרנסת ההורים והאחים, ומגיעים למצב שכבר לא חושבים להתחתן. גם האקדמאים סובלים מאבטלה. אני רואה מסביבי בחורים בני 29-28 שאין להם כלום בחיים - אין יציבות כלכלית, אין יכולת לבנות בית. העם כולו בלחץ. אני את הבן שלי הוצאתי לחוץ לארץ. אחרי שסיים את הלימודים, לא היתה לו פה אפשרות עבודה, ואם היה נשאר אולי לא היה מתחתן עד היום. עכשיו הוא שם, נשוי, עם עבודה טובה והכל".
מגבית לחתן
לפני שבועיים ביקר ברצועת עזה ד"ר ג'מאל דקדוקי, מומחה לבריאות הנפש ולטראומה נפשית, מכפר כנא. ב־15 השנים האחרונות הוא נכנס לעזה עשרות פעמים במסגרת משלחות של ארגון "רופאים לזכויות אדם", המסייע במתן שירותים לחולים ומבצע הדרכות מקצועיות לצוותי רפואה בבתי חולים בעזה. אי אפשר לומר שהוא חזר משם אופטימי. בביקוריו האחרונים הוא נתקל ברווקות וברווקים שרוצים להקים משפחה, אך מתקשים להסיר את המוקשים שעומדים מולם בדרך לחתונה. הוא עצמו ערך מגבית לצעיר בן 26 ממרכז הרצועה, שרצה להינשא לבחירת ליבו.
"אני חיתנתי בחור ממחנה אלבוריג' בשנה שעברה. גייסתי 1,000 דולר מאנשים, כל אחד שם סכום, ובכסף הזה הוא עשה מסיבת חתונה וארוחה למשפחה באולם של 200 מוזמנים. אחר כך קנה חדר שינה משומש ועוד דברים בסיסיים שכל זוג צעיר צריך בתחילת דרכו", מספר ד"ר דקדוקי. "אנשים מסיימים לימודים גבוהים ובקושי מוצאים עבודה. זה קשה. גם מי שמוצא, מרוויח 20 שקל ליום בשביל להביא עגבנייה ופיתות הביתה. יש אבטלה בלתי ניתנת לתפיסה, וזה גורם לצעירים לדחות את גיל הנישואים. עניין הפרנסה הוא משמעותי לצעיר עזתי שחושב על חתונה. אם אין לו עבודה, הוא יחשוב אלף פעם".
הבעיה, מדגיש ד"ר דקדוקי, לא פוסחת גם על צעירים שרכשו השכלה גבוהה ומקצוע יוקרתי. "לפני חודשיים הייתי בעזה ונפגשתי עם 30 צעירים", הוא מספר, "בנים ובנות בגילי 24-23 שסיימו לימודי רפואת שיניים ורפואה כללית, ואין להם איפה ללכת לעשות סטאז'. רופא שיניים צריך קליינטים, כאלה שיש להם כסף לשלם על טיפולי שיניים. בעזה אין הרבה אנשים שיכולים להוציא על זה כסף. זה בתחתית טבלת העדיפויות. אז נוצר מצב שמי שיש לו מזל, קשרים או קרובי משפחה במדינות המפרץ לדוגמה, מקבל אישור לצאת לעבוד".
לפני כמה עשורים גיל הנישואים בעזה היה 20-18. הנוהג הקדום הזה עבר תהפוכות, ונראה כיום יותר כאידיאל רחוק בעבור צעירי עזה. הזמנים השתנו. גם העידן המודרני עושה את שלו ומכתיב שינויים בסדרי עדיפויות, באופן שרכישת השכלה גבוהה מקבלת חשיבות גבוהה יותר מבעבר.
צעירים רבים רואים בלימודים מקפצה לחיים עצמם, ומקווים שהתעודה והתואר יפתחו להם דלתות במציאת משרה מכובדת ופרנסה טובה. כשיש עבודה קבועה אפשר להירגע מטרדות היום־יום ולחשוב על הצעד הבא: חתונה והמחויבויות שנלוות אליה. אלא שרוב צעירי עזה נכנסים אוטומטית כמעט לתוך סטטיסטיקת המובטלים, ו־70 אחוז מהם יושבים בבית או מסתובבים ברחובות, מיואשים.
"יש דאגה גדולה מזה, לא סתם אנשים היגרו מעזה. זה גם מאיים על החברה", מסביר לנו פעיל חברתי אחר מהרצועה, שמצוקת הרווקים העזתים מוכרת לו מקרוב. "מה שנפגע זה הערכים של החברה הערבית השמרנית, שנושא המשפחה חשוב לה. זה לא רק עניין של אוכל. אנשים פה לא נשארים רעבים. אבל השאלה מה אוכלים, דברים זולים, וכל יום אותו דבר - תפוחי אדמה ופול. מה עם בשר? לפעמים זה גורם לבעיות בתוך המשפחה ולאלימות. אם האישה מבקשת כסף לבגדים ולאיפור, היא יכולה לקבל כאפה מהגבר, וזה הכל מתוך הלחץ והעומס הנפשי. מי שיש לו הכנסה קטנה גם לא יכול לשלם את השכירות, ואז יש הוצאה לפועל. צעירים מגיעים לגיל 30 ולא מתחתנים ואז נכנסים לייאוש, אומרים לעצמם - זהו, אין סיכוי".
נדוניות באדיבות קטאר
בשבוע שעבר הודיעה קטאר שתקצה מיליון ו־500 מאות אלף שקלים ל־250 צעירים מעזה, המבקשים להינשא אך ידם אינה משגת. כל אחד יקבל 2,000 דולר לתשלום המוהר (נדוניה) שהחתן צריך לשלם, כמקובל, למשפחת הכלה. "מה שקורה זה שבגלל שהחתן הצעיר לא עומד בהלוואות שלקח בשביל לשלם את המוהר למשפחת הכלה, יש לו חובות שהוא לא יכול להחזיר ואז יש נגדו אמצעים משפטיים, כולל כלא. התמיכה של קטאר זה טיפה בים, וגם אי אפשר כל הזמן לחיות רק על סיוע. לבת רגילה המוהר הוא כ־3,00-2,000 דינר, שזה 13 אלף שקל לזהב ולבגדים. אבל אם הבת היא למשל רוקחת או רופאה, הסכום עולה ומגיע אפילו ליותר מ־20 אלף שקל".
בעבר, דמי המוהר שהחתן היה משלם למשפחת הכלה נאמדו בכ־5,000 דינר ירדני, שווה ערך ל־7,000 דולר. בשל המצב הכלכלי וחוסר היכולת לעמוד בסכום העצום, דמי המוהר כיום נמוכים בהרבה אך עדיין מהווים נטל כבד על משפחות רבות. בחלק מהמקרים הורי הכלה יוותרו על המוהר רק כדי שהבת לא תאבד את ההזדמנות לזכות בחתן, או ששני הצדדים יסכמו על סכום סמלי כדי לקיים את המנהגים והמסורת.
"ראיתי אנשים מסתובבים רווקים. הם לא יכולים להתחתן בכוחות עצמם, ובדרך כלל חייבים עזרה מבחוץ. גם אלה שהמשפחה שלהם יכולה לחתן אותם במובן של לדאוג להוצאות האולם והשמחה ביום החתונה, אומרים לעצמם: אבל מה אני אעשה ביום שאחרי? אני צריך לפרנס, יש לי אחריות. אני אשב בבית בלי עבודה. אם האישה תרצה חלב לילדים, אוכל, איך אני איראה מולה כשלא אוכל לספק את זה? אדם לבדו איכשהו יכול להסתדר, אבל כשצריך לדאוג פתאום לעוד אנשים זה משהו אחר. זה גורם לצעירים תסכול רב, שובר את החלומות והתקווה, והם מרגישים שהם חיים בתוך עוול אחד גדול. אין מחר, וגם באופק דברים לא זזים. מאוד עצוב לראות דור דיכאוני וחסר תקווה", אומר ד"ר דקדוקי.
גם אחר הנישואים רבים מהמתחתנים הטריים גרים אצל ההורים, כל אחד בחדר, בתנאי שגודל הבית מאפשר זאת. על פרטיות ותנאי מחיה איכותיים אין מה לדבר. זהו פתרון ביניים לא רע שיש בו כדי לחסוך בהוצאות, אך הזמני הופך לקבוע, ורבים לא מצליחים לצאת מבית ההורים לבית פרטי משלהם. "יש עוני, אנשים גרים בצפיפות במחנות שאטי ואלבוריג', ואין כמעט איפה לבנות. רק מי שיש לו עבודה כפקיד, למשל עובד ציבור עם משכורת יציבה, יכול לקחת משכנתא ובונה, השאר לא", מספרים בעזה.
קשה להיות אבא
גיל הנישואים המאוחר בקרב הגברים הצעירים בעזה תורם לעלייה גם במספר הבנות הרווקות. כשיש מחסור בגברים שמוכנים להתחתן בגיל מוקדם, הבנות נתקלות בקושי למצוא חתן, וחלקן נאלצות להמתין זמן רב עד שיימצא האביר על הסוס הלבן. "הבת שלי יושבת בבית. ברור שהיא רוצה להתחתן, אבל מי יפרנס אותה? חתונה זה לא ככה מתחתנים וזהו. יש לזה מחיר. מי ישלם אותו? אני רוצה לבת שלי מישהו עם עבודה, לא רוצה לפרנס את שניהם ושהכל ייפול עלי. אני אצטרך להביא את החלב לתינוקות? זה מצב נורמלי?", מספר לנו פאיז, תושב עזה, אב לצעירה רווקה באמצע שנות ה־20 שלה. "הרווקות בעזה הגיעה למספרים גדולים, אין אפשרות להתחתן בגלל המצב הכלכלי. זה יביא לפיצוץ חברתי".
קשה לאתר חתן שיפרנס, ועם כל הכבוד למסורת ולקודים החברתיים, בלא מעט מקרים במשפחת הכלה חושבים על החתונה במונחים של עלות־תועלת וכדאיות כלכלית. גברים ממעמד כלכלי גבוה ובינוני פלוס יצליחו לרוב וביתר קלות למצוא כלה. אב ממעמד סוציו־אקונומי נמוך יעדיף לעיתים לחתן את בתו כאישה שנייה לגבר נשוי ומבוסס כלכלית - על אף גילה הצעיר, קל וחומר אב שיש לו כמה בנות שהגיעו לפרקן.
בכירים בבתי הדין השרעיים בעזה הביעו בעבר דאגה מהירידה בשיעור הנישואים והזהירו מפני סכנת התפרקות המשפחה. "העלייה במקרי הגירושים ברצועה קשורה למצב הכלכלי", אומרים בעזה, "הנשים לרוב לא עובדות. קשה להסתדר עם הכנסה קטנה מאוד, והצעיר שרק התחתן לא יכול לטפל בחובות ובהוצאות. יש את אלה שאחרי שבע-עשר שנות נישואים מתחילים אצלם הריבים ומתגרשים, ויש כאלה שלא מסיימים אפילו שנה ושנתיים לנישואים".
"משנת 2008 אני מבקר בעזה, ואני לא רואה שהמצב משתנה, להפך", אומר ד"ר דקדוקי, "המצב של הצעירים נהיה יותר גרוע. מצרים, מאז שהגיע הנשיא א־סיסי, סגרה את המנהרות האזרחיות שפעם היו עוד מקור לכלכלה. ישראל מהצד שלה סוגרת על עזה. היא מאפשרת כניסה של עובדים אבל אין עדיין הסדרה מלאה של זה, וזה לא חל על הצעירים הלא נשואים. אני חושב שהרבה מאוד מהם היו רוצים לבוא לעבוד בישראל אם היו נותנים להם את האפשרות, אבל הכל תקוע, אין תזוזה בכלום. עזה זה לא אשקלון, אין הרבה מפעלים ואין הזדמנויות תעסוקה. יש בסטות ברחובות וקצת חקלאות. המצב קשה". והוא מסכם: "קשה להיות אבא בעזה, להסתכל לילדים שלך בעיניים בזמן שאתה מתקשה לפרנס".