הכחשת שואה: העולם מתרגל

אולף שולץ נכנס לתפקיד רק לפני חודשים אחדים, מחליף את אנגלה מרקל, הקנצלרית הוותיקה שכיהנה בתפקיד מ־2005 ועד דצמבר של השנה שעברה. בתקופתה היה חשוב מאוד לגרמניה להראות בכל דרך אפשרית שהשואה היתה פשע נתעב שבוצע על ידי הנאצים ושהיום יש גרמניה אחרת. בכל ביקור שלה היא הקפידה לבקר ביד ושם, ואף שביקרה במוסד להנצחת השואה כמה פעמים, התרגשה בכל פעם מחדש. אבל דמעותיה של מרקל, וגם אלה של שולץ, לא יוכלו - אם יבואו - לשטוף את האמת. העולם, וגרמניה בתוכו, מתרחק מזיכרון השואה ומתקרב בצעדי ענק לעבר הכחשת שואה.

אין פירוש הדבר שמנהיגי העולם כופרים באמת ההיסטורית שהשואה התרחשה - את זה רק מיעוט קטן וקיצוני עושה - אך סילוף העובדות הקשורות בה חמור גם הוא. אנו רואים איך פולין מנסה לצמצם את חלקם של הפולנים בשואה, איך אוקראינה מנסה להשוות את פלישת רוסיה אליה לשואה וכיצד המדינה הפולשת מנסה להלביש את תווית ה"נאצים" על החיילים האוקראינים. אבו מאזן, "הפרטנר" שלנו, זה שמוזמן אחר כבוד להתארח בביתו של שר הביטחון, זה שמקבל מחיאות כפיים סוערות כשהוא נואם בעצרת הכללית של האו"ם, מקבל מקום של כבוד בקרב מכחישי השואה. את עבודת הדוקטורט שלו כתב בנושא הקשרים בין הנאציזם לבין הציונות, ובספרו כתב שייתכן כי מספר היהודים שנרצחו בשואה היה קטן ממיליון, אך את הדוקטורט שלו לא קיבל באוניברסיטה ברמאללה, אלא בבריה"מ לשעבר.

רוסיה, שחרתה על דגלה את המלחמה בנאציזם ובביטוייו המודרניים, העניקה תואר דוקטור למכחיש שואה על עבודה שכולה הכחשת שואה. גרמניה, שמנהיגיה מכים על חטא תחת כל עץ רענן, נותרה אילמת כשאמר ש"ישראל ביצעה בפלשתינים 50 שואות". לאחר כמה שעות שולץ התנצל, וגם עבאס, בערך. הם לא התנצלו על מה שעשו, אלא על כך שתפסו אותם, זה באנטישמיותו וזה בשתיקתו. לולא מדינת ישראל ותומכיה בעולם היו מגנים בתוקף את האמירה המזעזעת ואת אדישותו של הקנצלר אליה, כנראה אף אחד משני המנהיגים כלל לא היה שם לב שנאמר דבר שלא היה צריך להיאמר, הרי השואה היא אירוע של העבר, היום כל דבר שואה.

התרגלנו כבר לאמירות כאלה. בכל כמה חודשים מישהו מזדעזע מזמר מפורסם המצדיע במועל יד בהופעה המונית או ממנהיג זר שמבזה את זכרה של השואה או מסלף את העובדות הקשורות אליה. מפעם לפעם העולם מזדעזע פחות. ישראל מאיישת את תפקיד מגינת כבודה של השואה. יש תחושה שאם לא נביע את מורת הרוח שלנו בכל פעם שקורה דבר כזה, העולם יתעלם מהאירועים האלה ויעבור עליהם לסדר היום, כמו שהתעלם מששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, כי מה לעשות... היה יותר נוח. עלינו להבין שאין זה קשור למרחק הכרונולוגי מהשואה, זה קשור בזה שאם לא נעיר, נזדעזע ונביע את מורת רוחנו, הדברים האלה ימשיכו לקרות כי לעולם לא אכפת מאיתנו, גם אם הוא מתנהג כאילו כן.

אין על מי לסמוך - רק על עצמנו. ככה זה היה וככה זה יישאר.