צוואת הנופלים - אהבת חינם

גם חצי יובל אחרי נפילתו של קובי בני האהוב באסון המסוקים, ימי הזיכרון נוחתים עלי במלוא עוצמתם וכובד משקלם.

הרי עבורנו, בני המשפחות השכולות, כל יום הוא יום זיכרון. התמודדות אינסופית עם געגועים ומחשבות. לא פעם תהיתי ביני לבין עצמי: מה מקומו של יום הזיכרון הממלכתי? ואני משיב: ביום הזה זוכרים גם אותנו. אותנו - הורים, אחים, אלמנות, יתומים - ששילמו מחיר דמים בלתי נתפס. אותנו - שנרדמים בלילה וחולמים על הפנים הצעירות שכבר לא ישובו. אותנו - שכל חיוך שלנו מהול בעצב עמוק, שלא יגליד לעולם.

כי אנחנו לא באמת זקוקים ליום הזיכרון, אבל מדינת ישראל, על כל מגזריה, עדותיה וחלקיה, זקוקה ליום הזיכרון כמו אוויר לנשימה. זקוקה למצפן מוסרי, ערכי, שישוב ויורה את הדרך, שיחדד את צדקתה, שישקיט את הכאב ליממה אחת שבה ניתן יהיה לחלוק בו עם האומה כולה. ההבנה שעשרות אלפי משפחות שכולות מתהלכות בינינו יום־יום, שעה־שעה - די בה כדי שנגלה יותר חמלה והקשבה.

המחלוקות בינינו מתעצמות

אבל השנה, לצערי, בהמשך ישיר לאותו מדרון חלקלק שבו כולנו מתגלגלים מטה בשנים האחרונות, אני חש כאב מסוג אחר והוא מפחיד אותי מאוד. שנאת החינם, השסעים, המחלוקות בינינו, הולכים ומתעצמים ותופסים נפח גדול מדי בשיח הציבורי, בסגנון, בשפה.

סלחו לי על המילים הקשות, אבל אני מביט בעיניים כלות כיצד גם יום הזיכרון מתחיל לאבד אט־אט מקדושתו וממעמדו, ואני חש חובה למחות.

ואם יש לי הכוח לזעוק, דווקא היום, בשם הנופלים, הרי אבקש: בואו נכבד את זכרם לאורך השנה כולה. לעמוד בצפירה ולשיר בכיכר זה חשוב ומרגש, אבל את הצוואה האמיתית שלהם עלינו להגשים בכל יום, בשגרה, בתור בסופר, בפקק בדרך לעבודה, בפוסט שאנחנו כותבים בפייסבוק ובאופן שבו אנו מגדלים את ילדינו.

מנהיגי הציבור, גלו אחריות

לכם, מנהיגי הציבור, אני קורא: גלו אחריות. הבינו את גודל השליחות שמוטלת עליכם בהורדת גובה הלהבות ובחיבור החלקים השונים בחברה הישראלית.

מחלוקות היו ויהיו, אבל כדי שנוכל להמשיך להתקיים כאן יחד, זה לצד זה, עלינו להותיר את השכול מחוץ למשחק. הוקירו את זכר הנופלים באהבת חינם. זו מורשתם - וזו חובתנו.