בפוסט שפרסמה הבוקר (חמישי) סיפרה הסופרת, העיתונאית וגרושתו ואם שבעת ילדיו של הזמר והיוצר חנן בן ארי איך איכזבה שניים מילדיה הקטנים כשביטלה ברגע האחרון נסיעה איתם להופעה שחיכו לה. בהמשך דבריה שיתפה בן ארי ברעיון שעלה כיצד למלא את הזמן שהתפנה ובשינוי התגובה הכמעט אוטומטית שלה אליו. שינוי שהוביל לבסוף לערב מוצלח מאוד. ומה לימד אותה בנה?
"הייתי אמורה ללכת הערב עם שני הקטנים שלי להופעה של אומן שאני לא אציין את שמו כי זה יהיה מביך", כתבה הדסה. "מי שמכיר את הפיד שלי יודע לאיזו הופעה אני חיייבת ללכת כל שלושה חודשים כדי להרגיש שאני נולדת מחדש. והיה עוד אירוע הערב. חודש אלול נכנס דרך הדלת והביא איתו נס בשבילי. לא הנס הגדול הדרמטי שמטיס אותך חינם לתאילנד או מביא לך תינוק, בן זוג, רפואה למחלה איומה. אני מדברת על נס שנכנס ביום יום. משהו שאני לא מצליחה כבר שנים ופתאום מצליחה. קפיצת דרך".
בהמשך סיפרה על כך שאכזבה את ילדיה. "הווייז השקרן הזה שכל פעם אני מבטיחה שאני לא אאמין לו הראה לי כמעט שלוש שעות נסיעה במקום שעתיים. רציתי להקיא. אמרתי לילדים 'חיכיתם כל היום, גם אני. אבל אין מצב שבשבוע כזה אני עושה את הנסיעה הזאת. אני אחזור שבורה'. והם עשו לי את הפרצוף הזה שאף הורה לא רוצה לראות".
בהמשך בן ארי שיתפה בפתרון שנמצא למצב המבאס, אחרי ששינתה את תגובתה הכמעט אוטומטית להצעה שהועלתה. "עליתי לחדר לרגע עם עצמי וחזרתי אליהם. אמרתי 'תראו, יש לי בעיה. אני שונאת גמישות. לא מצליחה לבטל תוכניות. קל לי יותר ללמוד לעשות פליק פלאק באוויר. אני חייבת שתעזרו לי להתגבר על זה הפעם. נלך להופעה בעוד שבוע-שבועיים. בואו נישאר בבית, מבואסים אבל נכונים'. לשלומי (אחד מבניה של בן ארי) היה רעיון. 'אולי נשחק מונופול'. הבעיה השנייה שלי היא שיש לי מחסום עם משחקיות. כשילדים מבקשים לשחק, אני מציעה ללמוד משהו או לקרוא סיפור. אבל הפעם נקלעתי למשחק מונופול עם ילדים בני שש ושמונה שלימדו אותי לשחות מחדש. וברקע, בפול ווליום כמובן, דאגנו להופעה. אימא, אימא, אימא, היה היסטרי!", עדכנה.
לקראת סיום חלקה באנקדוטה. "זה מזכיר לי שהבן שלי לימד אותי לרכוב על אופניים כשהוא היה בן שבע. הוא רכב, אני הלכתי. והוא אמר 'אימא, תנסי'. וכך רכבתי לראשונה בלי גלגלי עזר, בגיל שלושים. אני מחזיקה בתקפיד ההורה, אבל לפעמים הם אלה שמלמדים אותי לעשות דברים שאני לא מצליחה. זה קורה בקפיצות בזמן. זה קורה כמו נס. הייתי צריכה הרבה סבלנות כדי להיות בנוכחות עם עצמי. בסוף המשחק ישבתי על הריצפה, מיינתי את השטרות בטקס מדיטטיבי ואמרתי להם: 'ככה עושים, שהכל יהיה מוכן למשחק שלנו בשבת'".