האם יום האישה עדיין חוגג כוח נשי או שהוא הפך לעוד יום של פרחים, הנחות וקמפיינים?
בכל שנה ב-8 למרץ, הפיד מתמלא באותם סימנים: מבצעים מיוחדים, ברכות חגיגיות, ארוחות בוקר לעובדות במשרד ופוסטים ורודים על עוצמה נשית. רגע אחד בו כולם מדברים על נשים ומרימים להן.
אבל לפעמים מרגיש לי שהשאלה האמיתית היא לא רק מה אנחנו אומרים אלא למה אנחנו אומרים את זה רק יום אחד בשנה?
במקור, יום האישה הבינלאומי בכלל לא נולד מתוך חגיגה אלא ממקום של מאבק. בתחילת שנות ה20 נשים יצאו לרחובות ודרשו זכויות בסיסיות: תנאי עבודה הוגנים, שוויון בשכר וזכות לבחור ולהיבחר.
זה לא היה יום של מחוות אלא יום של לקחת ולדרוש את המקום שמגיע לנו. עם השנים היום הזה התפשט ברחבי העולם והפך גם ליום של "הערכה" לנשים, אבל במציאות של היום כמעט כל רגע משמעותי ששווה לחגוג אותו, כמו יום האישה, הפך להזדמנות שיווקית ואני שואלת, האם זו בעיה?
העובדה שמותגים, חברות וארגונים רוצים לציין את המאורע ולדבר על נשים דווקא ביום הזה, אולי מעידה על המקום שנשים תפסו בשיח הציבורי. אבל, העובדה הזאת גם מציפה שאלה נוספת, האם יום האישה הוא רגע שבו אנחנו באמת עוצרים לחשוב על נשים, על הדרך שעשו ועל הדרך שעוד לפניהן, או שהוא הופך לרגע אחד קטנטן בו אנחנו מזכירים לעצמנו שנשים חשובות וממשיכים מזה הלאה עד השנה הבאה? אני מרגישה שהדברים סותרים, מצד אחד אנחנו חוגגים את ההישגים של נשים ומצד שני עצם העובדה שיש יום מיוחד שמוקדש רק לנו מזכירה שהמאבק לשוויון עדיין לא באמת הסתיים.
אולי יום האישה לא מושלם אבל דווקא בגלל זה הוא עדיין חשוב, כי הוא גורם לנו לעצור רגע ולשאול איפה נשים עומדות היום ומה עוד צריך להשתנות כדי שיום כזה כבר לא יהיה מיוחד. אז כן, אנחנו מאוד אוהבות מתנות ולא נתנגד להן. רק אל תשכחו שנשים יצאו לרחובות בשביל משהו קצת יותר משמעותי מזה.
