פורים הגיע עם רעש רקע שאף אחד לא הזמין, ובפיד? נצנצים, תחפושות וטראפיק בשמיים. ואז עלה סטורי של איתי בצלאלי, אחרי שטיל נפל ליד הבית שלו, עם שאלה אחת שהדליקה את הוויכוח. המידע נאסף מצפייה בסטוריז והתגובות שעלו ברשתות החברתיות.
הסטורי ששבר את הפיד
בצלאלי לא ביקש לבטל שמחה ולא הכריז חרם על תחפושות. הוא פשוט שאל, "איך אפשר להעלות תחפושות נוצצות כאילו כלום לא קורה?" ומשם זה התחדד לטענה די ברורה: אין בעיה ליצור תוכן, אין בעיה לשמח, אבל למה תחפושת הופכת לתוכן המרכזי כשברקע אנשים רצים לממ״ד? זו לא שאלה על כישרון איפור. זו שאלה על סדר עדיפויות. ועל מי מצליח להישאר בתוך התמונה גם כשהמציאות דוחפת החוצה.
הצד של השגרה
התגובות לא איחרו להגיע, ובקטע הזה הסלבס עשו את מה שהם עושים הכי טוב. להפוך דילמה ציבורית לשיחה אישית. ליאל אלי לקחה את זה לכיוון המסורתי, ודיברה על מצוות השמחה בחודש אדר, ועל זה שיש דברים שממשיכים גם כשלא נוח. מבחינתה, השגרה והמסורת הן לא קישוט, הן מסגרת.
עינב בובליל הלכה ישר לנקודה הכי רגישה של כל הורה. היא נגעה בזה שילדים צריכים המשכיות, וששגרה היא לא ניתוק, היא עוגן. לא התכחשות, לא הדחקה. סוג של להחזיק בית כשהעולם בחוץ רועד.
מה לא מעלים?
האמת? קל להבין למה אנשים מעלים תחפושות. השקיעו, חיכו לרגע, ובימים משוגעים כאלה מבקשים שנייה של נורמליות. זה אנושי, לא פשע. אבל השאלה פה לא באמת "למה העלית". השאלה היא "מה לא העלית". האם הפוקוס על נצנצים ופילטרים הוא בריחה? האם אסקפיזם הפך לברירת מחדל? והאם הניתוק שפעם היה גורם לאנשים להרים גבה, הפך לנורמה שמחליקים עליה עם אימוג׳י? אולי אין פה צד צודק. אולי יש מחיר לכל בחירה. והשאלה היחידה ששווה להיתקע עליה רגע היא האם בתוך כל הרעש, עדיין מצליחים לראות אחד את השני.