לאחרונה קיבלנו שיעור בצביעות ישראלית טיפוסית דרך שתי נשים חזקות ומצליחות: רוסלנה רודינה ומאיה ורטהיימר. שתיהן דיברו על הקשר שבין כסף לזוגיות, בעוד שאחת זכתה לאינסוף מחמאות על כנות ואותנטיות, והשנייה לביקורות והאשמות ב״שטחיות".
כשמאיה ורטהיימר מדברת על הסכם הממון שלה ושל אסף זמיר, היא מקבלת מחיאות כפיים והאהדה, הרי זה אחראי מצידה לשמור על הנכסים של המשפחה. אנחנו מקבלים באהבה את העובדה שאישה מהאצולה הכלכלית מגנה על האינטרסים שלה. אבל כשרוסלנה רודינה, אישה שהגיעה מבית בלי אמצעים, אומרת שהיא לא תצא עם נהג מונית כי היא מחפשת גבר אמיד, היא ישר מצטיירת כ"גולדיגרית".
הפער הזה לדעתי מקומם. אנחנו סולחים למאיה על הסטנדרטים הכלכליים שלה כי הם נראים לנו "טבעיים" אבל מרוסלנה אנחנו דורשים להישאר "זאת שבאה מכלום", אסור לה להגיד שהיא רוצה גבר בסטטוס שלה. למה? כי בתודעה החברתית המעוותת שלנו, אישה שעשתה כסף בעצמה צריכה "להוכיח" שהיא לא השתנתה, שהיא עדיין מוכנה להסתפק במועט.
ברור לכולנו שאהבה לא נמדדת בכסף. היא גם לא נמדדת במרחק גיאוגרפי או באמונה. ועדיין, אף אחד לא ירים גבה אם בחורה תגיד שהיא מחפשת בחור מסורתי כי זה העולם הערכי שלה, או אם היא תעדיף מישהו שגר באזור שלה כדי לבנות חיים משותפים בנוחות.
כמו שאנחנו מקבלים "סינון" על רקע דתי או גיאוגרפי כבחירה לגיטימית בסגנון חיים ובערכים דומים, כך הגיע הזמן לקבל שגם מצב כלכלי הוא פרמטר של התאמה. רוסלנה לא מחפשת "כספומט", היא מחפשת פרטנר שחי בעולם המושגים שלה בקצב החיים שהיא עבדה כל כך קשה כדי להשיג. זה לא שונה מבחורה דתיה שמחפשת בחור עם כיפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
