אחרי שנים שבהן שלטה אסתטיקת ה-Clean Girl שכללה שיער חלק, איפור כמעט בלתי נראה, גוונים טבעיים והמון "נראית טוב בלי להתאמץ" - פתאום חוזרת אסתטיקת ה-Blonde Bombshell. פן מנופח, איפור דרמטי, גלאם של שנות ה-90 וה-2000. פתאום רואים את זה שוב על קים קרדשיאן, קייט מוס, מדונה וסברינה קרפנטר
אבל השאלה המעניינת היא לא מה חזר, אלא למה דווקא עכשיו.
בלונד מעולם לא היה רק צבע שיער. הוליווד של שנות ה-50, עם מרילין מונרו, הפכה אותו לסמל של זוהר, מיניות וחלום אמריקאי. במשך עשרות שנים תעשיית היופי מכרה את ההבטחה שבלונד הוא לא רק מראה - אלא סטטוס. לא במקרה אומרים ש"בלונדיניות נהנות יותר" זו הייתה אסטרטגיה שיווקית לא פחות משהייתה תפיסה תרבותית.
הגיע העשור האחרון והחליף את הפנטזיה. במקום להיות הכוכבת הכי זוהרת בחדר, האידיאל היה להיראות כאילו בכלל לא התאמצת. ה-Clean Girl הפכה את הטבעיות למעמד בפני עצמו. אבל גם ה"טבעי" הזה דרש שגרת טיפוח יקרה, שגרת אימונים מוקפדת, תזונה מושלמת ואינסוף מוצרים.
אבל אופנה כמעט תמיד פועלת דרך תגובת נגד. אחרי מינימליזם מגיע מקסימליזם. אחרי Quiet Luxury מגיע עודף. אם בשנים האחרונות כולנו ניסינו להיראות "אותנטיים". כאילו פשוט התעוררנו יפים הבלונד הוא בדיוק הפוך. מושקע, מטופל, מודע לעצמו. ואולי בגלל זה הגלאם חוזר - כי הוא לפחות לא מעמיד פנים. אף אחד לא מסתכל על פן של שעה ואיפור הוליוודי וחושב שזה טבעי. יש בזה סוג של כנות.
בכל זאת, כדאי לזכור שגם זה אידיאל חדש. פעם הלחץ היה להיראות טבעית. עכשיו הלחץ עלול להיות להיראות כמו כוכבת קולנוע. אז אולי הבלונד לא באמת נעלם אף אחד. מה שחזר הוא הצורך שלנו בפנטזיה חדשה, משהו חדש לשאוף אליו, כי טרנדים כמעט אף פעם לא משנים רק את מה שאנחנו לובשים. הם משנים את מי שאנחנו חולמים להיות.