למה מעריצים "לוקחים קשה" כשאמן מדבר פוליטיקה? אחת השאלות שמפורסמים הכי נמנעים מהן היא למי אתה מצביע? או מה דעתך על הסוגיה הזאת? לרוב זה מגיע מפחד מאוד פשוט- לאבד קהל. ברגע שאתה לוקח "צד", יש סיכוי גדול שהצד השני יפסיק לאהוב אותך ובגלל זה, הרבה אמנים מעדיפים מראש להימנע. בכל זאת, כשהם כן מביעים עמדה פוליטית, הקהל לוקח את זה מאוד קשה.
למשל, ניקי מינאז׳ חוטפת אש אחרי ציוצים והתארחות אצל אריקה קירק, שם היללה את טראמפ ומעשיו. מבחינת השמאל האמריקאי זה ביטול מיידי ובמיוחד מקהילת הלהט״ב, שהיא חלק עצום מהקהל שלה, מבחינתם טראמפ האויב הכי גדול שלהם.
גם סידני סוויני וכל הסיפור סביב הקמפיין של הג׳ינס וה״גנטיקה״ הוציא דברים לגמרי מהקשרם, ונתן לה תדמית של רפובליקנית שתומכת בעליונות לבנה. סידני לא מיהרה להגיב והשתיקה הזאת עלתה ביוקר. הסרט החדש שלה הכניס רק 1.3 מיליון דולר בשבוע הראשון, שזה נתון נמוך בצורה חריגה לסרט בסדר גודל כזה. גם הסרט "כריסטי", שמספר על מתאגרפת לסבית משנות ה־90, מכוון בבירור לקהל שמזוהה כדמוקרטי וחלק גדול ממנו בחר לא להגיע בכלל כדי לא לתמוך בה.
מהצד השני זה גם קורה. טיילור סוויפט, שידועה כדמוקרטית, חטפה ביקורת קשה דווקא בגלל ששתקה כשצוות הסושיאל של הבית הלבן השתמש באחד השירים שלה בסרטון. לעומת אוליביה רודריגו וסברינה קרפנטר שמיד הגיבו, והבהירו שזה לא מקובל ודאגו שהשירים יוסרו. השתיקה של טיילור גרמה להרבה אנשים להניח שהיא בסדר עם זה ובשמאל האמריקאי אם אתה לא יוצא נגד טראמפ באופן ברור, אז מבחינתם אתה בעדו. ואין דבר יותר חמור מזה.
אבל למה המעריצים לוקחים את זה כל כך קשה? הכל מתחיל ונגמר במושג "קשר פאראסושיאל".
עבור הרבה אנשים, הקשר עם אמן הוא לא רק מוזיקה. הם מרגישים תחושה של חיבור אישי, כמעט חברי כאילו הם מכירים אותו באמת. המוזיקה מלווה אותם ברגעים הכי אינטימיים ונוצר רושם שהאמן חושב כמוני, מרגיש כמוני, בצד שלי.
ברגע שהאמן מביע עמדה פוליטית שלא מסתדרת עם הדמות שהם בנו לעצמם בראש נוצר פער בין הפנטזיה למציאות. זה מרגיש להם כמו שקר, כמו בגידה, כמו לגלות שחבר קרוב לא באמת מי שחשבת שהוא. הרבה מהאמנים גם לא רוצים להסתבך במשהו שהם לא מבינים בו מספיק. הם אמנים, לא פוליטיקאים, ולא בכל סוגיה יש להם דעה מגובשת ומנומקת.