אם הרגשתם שכל שבוע מעצב אחר עוזב, מתמנה או מתחלף, אתם לא מדמיינים. תעשיית האופנה חווה לאחרונה טלטלה היסטורית שגוררת חילופים, התפטרויות והימורים חדשים מצד קבוצות הענק שמחזיקות את המותגים קצר ואת המנהלים הקראייטיבים אפילו חזק יותר.
אז מה קורה פה בעצם? פייר פאולו פיצ׳ולי עוזב את ולנטינו ועובר לבלנסיאגה, דמנה גבסליה נפרד מבלנסיאגה אחרי תקופה אפלה ומוצא את עצמו בגוצ׳י, גלן מרטינס במרג׳יאלה, מת'יו בלייזי בשאנל ואלסנדרו מיקאלה בולנטינו. השמועות? לא מפסיקות.
אבל זו לא סתם רכילות, זו מגמה: פרובוקציה כבר לא מוכרת כמו פעם. אם בעבר היה ביקוש לדיסטופיה אופנתית מרגיש שהיום אנחנו בסוף עידן הדמנה־בלאנסיאגה, שבו בגדים נראו כמו אמירה פוסט־מודרנית ופחות כמו בגדים. עכשיו הקהל רוצה יותר רגשות, יותר יופי, רוצה פשוט ללבוש את זה. בגדים יותר לבישים, "קלאסיים" הפכו לנרטיב החדש.
אבל הסיבה העיקרית היא כמו תמיד, כסף. התאגידים שמחזיקים במותגי בעל ומחליטים על המינויים שואלים את עצמן: מי יוכל גם לייצר אמירה וגם להחזיר את המספרים? אין יותר מקום ל"אמנים מנותקים" אלא יוצרים שבאים על קבלות ומסוגלים להביא גם השראה וגם רווחים וזה מוביל אותנו לקאמבק של מעצבים עם זהות ברורה.
מעצבים כמו פיצ’ולי, בלייזי וג’ונתן אנדרסון, כולם חזיקים קול מובחן וברור שממציא את הטרנדים ולא משתמש בטרנד חולף. יש להם כוח למצב בית אופנה כבולט, מיוחד וגם מוכר.
אנחנו חיים בתקופה שבה המעצב הוא שוב הסיפור וזה מרגש, כי אופנה סוף סוף חוזרת להיות על אנשים, אם השנה האחרונה הייתה שנת הבלבול וההחלפות שנה הבאה תהיה מבחן האמת. בלנסיאגה, גוצ׳י, שאנל, בתי אופנה אייקונים שנכנסים לתקופה חדש וזה הולך להיות מעניין מאוד.