אני מודה, צפיתי בפרק והרגשתי אי נוחות אמיתית. לראות אותה מתפרקת מול המצלמות זה היה הרגע שבו נזכרנו שמאחורי הדמות על המסך עומדת נערה אמיתית, לא תסריט.
התגובות ברשת סערו: יש שדרשו להוציא אותה מיד כדי למנוע נזק נוסף, אחרים טענו שזו הבחירה שלה להכנס לתכנית שמבוססת על חשיפה. אבל אולי זו לא השאלה עליה, אלא עלינו כמה עוד אנחנו מוכנים לצרוך את הכאב של אחרים בשם הבידור?
מתי התרגלנו לראות כאב אנושי כעוד תוכן בידורי? משהו בתרבות הצפייה שלנו השתנה. בעבר, קו הגבול היה ברור. הייתה תחושת חמלה, גבולות של טעם טוב, רגישות. היום, נדמה שהצופים דורשים יותר: יותר רגש, יותר קונפליקט, יותר כאב. סף הריגוש שלנו התרומם למקום מסוכן. כדי לעורר בנו תגובה, צריך לשבור מישהו בשידור חי.
ובתוך כל זה קשה להתעלם מהתפקיד הכפול של האח הגדול: מצד אחד האח הוא זה שחשף את הסוד וחולל את הדרמה - אבל הוא גם היה המקום בו שלקה התפרקה. מהלכי הפקה שמקדמים את ההתרחשויות הם א׳ ב׳ של הריאליטי, אבל תקרית כזו מציפה מחדש את הדיון לגבי מוסריות ואתיקה כלפיי המשתתפים.
אז כן, הריאליטי הוא בידור. הוא מרתק, ממכר וסוחף. אבל אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו באיזה מחיר? ואם אנחנו עדיין מסוגלים, אולי נזכיר לעצמנו שמאחורי כל סצנה כואבת יש בן אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו