פיצה – איזה דבר נפלא. על פניו נראה שמדובר במאכל שדי פשוט להכין אותו – בצק, גבינת מוצרלה, רוטב עגבניות, תוספות מעל, וזהו – אבל אין זה המצב. נכון שכל אחד יכול להכין את המנה הזו בבית שלו בצורה הפשוטה ביותר, אבל פיצה טובה באמת היא כזו ששווה להשקיע בה, והפיצרייה התל אביבית החדשה "לה טיגרה" היא דוגמה יותר ממצוינת לכך.
עוד לפני שבכלל נכנסים למסעדה הפלורנטינית הזו, מגלים שהיא קיבלה אישור רשמי מאיגוד הפיציולי הנאפוליטני (ה-APN) שמכיר בכך שהיא מכינה פיצה נפוליטנית אסלית ושכל צוות המסעדה הוכשר שם באיטליה על ידי מחזיק גביע העולם בפיצה דוד צ'יוויטיאלו.
קשה שלא להתרשם מהעיצוב המרשים כאן, עליו הופקדו מור פאולה געש ואיידן טרנר. המקום יפהפה, המטבח גם פתוח לעיני כל, כך שניתן לראות את הטבחים בזמן העבודה. בעולם שבו ויזואליה היא מרכיב חשוב בכל דבר, המראה המנומר בטוב טעם ובעל הניחוח האיטלקי של המסעדה בהחלט תורם לאווירה.
כשמסיימים להתרשם מכל המסביב, עוברים להסתכל בתפריט, כי לשם כך התכנסנו. באופן טבעי, התחלנו עם המנות הראשונות – ועם המצטיינת שבהן, הכרובית, שהגיעה עם איולי צלפים, שקדים וקראנץ' של עשבי תיבול. הכרובית הייתה עשויה מצוין, השקדים היו כיפיים בכל ביס כמו בפעם הראשונה שנגסנו בהם, והשיא היה איולי הצלפים שהיה לא פחות ממושלם. באמת, זהו רוטב שצריך לייצר אותו בכמויות עצומות כדי שכל העולם יוכל ליהנות ממנו.
טעמנו גם את הבטטה ברושטה, גרסה מעניינת לקרם ברולה – רק, כמובן, ללא וניל ועם בטטה. הקראסט היה טעים והקאנל שמנת חמוצה הוסיף חמצמצות מעניינת למנה, אבל אשתי ואני לא הרגשנו שהמנה יוצאת דופן. היא נחמדה וסוגרת את הפינה של המנה הראשונה, אבל לא מעבר לכך. לעומת הבטטה, סלט הריזוטו הפתיע אותנו לטובה, היה רענן ונעים, ועם הרבה פשטות נתן הרבה טעים עשיר ומפתיע.
כשהגענו לשלב שבו היינו צריכים לבחור מבין הפיצות שלשמן התכנסנו, המבחר הגדול הקשה עלינו, פשוט כי הכל היה נשמע טוב. בסופו של דבר אזרנו אומץ ובחרנו בשתיים – הראשונה הייתה הפיצה פיאמה, שכלל רוטב תרד אנשובי, תפוח אדמה, גבינת מוצרלה, שמנת חמוצה, בצל ירוק וצ'ילי חריף עם מטבל לימונצ'לו.
כן, פיצה עם תפוחי אדמה! תחילה חששנו, החיבור היה נראה לא קשור, אבל אז טעמנו, והשילוב עם כל הרכיבים האחרים היה מצוין וטעים מאוד. כפי שהסביר לנו דודי אפריאט, מנהל פיתוח עסקי ב"דיפלומט" שעומד מאחורי המסעדה לצד ירון סגל (לשעבר הבעלים של "קפה סגל" בגן החשמל בעיר), הם מניחים מראש את תפוחי האדמה בטאבון המיוחד, ואלה נהפכים לרכים, ומרגישים את זה על הפיצה עצמה. זו בהחלט אחת הפיצות המיוחדת שאכלנו, ואין ספק שהיא גם הייתה מעולה.
פיצת הקרצ'ופי הייתה אמנם מסורתית יותר (היא מגיעה כשעליה עגבניות, ארטישוק, גבינת מוצרלה, זיתי קלמטה, בייבי אורוגולה, גבינת פרמז'ן, שמן זית ומטבל אגוזי לוז פיקנטי), אבל גם היא הייתה טעימה מאוד. היא לא ממציאה את הגלגל מחדש, אבל אין ספק שבעזרת חומרי הגלם המצוינים שלה היא יוצאת מהשבלוניות שאליו הייתה יכולה להיכנס, ומביאה משהו מרענן.
לקינוח, כי איך אפשר שלא לסיים ארוחה בלי משהו מתוק, בחרנו באננס בטאבון עם גלידת וניל קראנץ'. זו הייתה מנה יפהפייה ומרשימה במיוחד, שכאילו נוצרה כדי שיצלמו אותה במיוחד לאינסטגרם. אבל נראות זה לא הכל, והטעם הוא העיקר, אבל אל דאגה – החריכה הקלה שהוא קיבל בטאבון בוצעה טוב, והחיבור עם הגלידה המתקתקה עשה את העבודה.
החלטנו לסיים את הארוחה שלנו עם פאנקוטה פיסטוק, שהיה מרענן עם רוטב קראנץ' הפטל ועם רוטב הקרמל שפוזר מעליו בנדיבות, כשכל ביס נתן כמות מדויקת של מתוק – וזה דבר שכל כך חשוב בקינוחים.
אז כמו שיצאנו בתחושה טובה מהקינוח, כך גם יצאנו מ"לה טיגרה". זו לא עוד פיצרייה שכונתית טיפוסית, אלא מסעדה-בר של ממש, כזה שהושקעה בו טונות של מחשבה, מהבחירה בחומרי הגלם המשובחים ועד העיצוב וכמובן הטעמים. זו הוכחה ניצחת לכך שעם הרבה רצון ומאמץ, אפשר לפתוח מקום מעולה ששווה את כל העבודה הקשה.