מסעדת קמאקורה ממוקמת במלון אינדיגו ברמת גן, והאמת? קשה לחשוב על שילוב מוצלח יותר. הרעיון לפתוח מסעדת בשרים יפנית כשרה נשמע בערך כמו הרעיון של מלון ברמת גן; בהתחלה תוהים, "מי צריך את זה?" אבל כשמגיעים לשם, התשובה מתבהרת מייד: כל אחד. וכמו קומת הגג היפהפייה של המלון – עם הבריכה שצופה אל גורדי השחקים, בואכה מגדלי הבורסה ליהלומים – גם האוכל של קמאקורה אסתטי, בעל ניחוח אורבני ייחודי ומשאיר טעם של עוד.
הגענו בשעת צהריים עמוסה למדי. הושיבו אותנו בשולחן צדדי ושקט לצד החלון הענק שמשקיף אל מחוץ למסעדה, הממוקמת בקומת הלובי של המלון. מעט לפני שהגיע המלצר הספקנו לקרוא שמאחורי קמאקורה עומדת קבוצת "סופרים" (ביירן מרקט, פיטמאסטר), שחברה לצמד המסעדנים אלון אהרונוביץ' וארז עצמון. מכיוון שפסחנו על ארוחת הבוקר והיינו מורעבים, אך בלי לשכוח את המאמץ המשותף של שנינו לשמור על דיאטה ולהיכנס לכושר, הזמנו שלוש עסקיות (בלבד!) ויצאנו לדרך.
עוד לפני שבחרנו מה להזמין החליטו לפנק אותנו בקצת סאקה. אלכוהול על בטן ריקה הוא תמיד רעיון טוב, מה גם שהסאקה היה מעודן, מתקתק במידה הנכונה ולא חזק מדי. אחריו צ'ופרנו בחמוצים אסיאתיים, אבל נוסח קמאקורה, כלומר – לא הירקות המפוצצים בסוכר שתקבלו ברוב המסעדות האסיאתיות הגנריות בארץ. כיאה למסעדת יוקרה, יודעים להקפיד כאן על טיפול נאות ואוהב בחומרי הגלם, והחמוצים אינם יוצאים מן הכלל; כל אחד מהם נטבל בנפרד במשרה מסוג אחר, מה שסיפק מלפפון אקסטרה קריספי, סלק שהפך למניפה דקה וטעימה וגזר כמו שגזר צריך להיות. איך אמר בנט מעל דוכן הנואמים בכנסת? אלה החמוצים החדשים.
אחרי הפתיחים הגענו לחלק האהוב עלינו בכל יציאה למסעדה – התחלנו עם הטונה כמהין, שהיתה טרייה להפליא ונלקחה מנתח אקאמי בשרני ומובחר. תלוליות של רוטב פלפל שחור וכמהין עיטרו את המנה; בידיים מיומנות פחות, הטעמים העזים של הרוטב היו עלולים להשתלט על המנה, אבל בקמאקורה יודעים בדיוק מה הם עושים. בכל חתיכה הורגשה רק נגיעה של רוטב, בזמן שהכמויות הגדולות באמת ריפדו את הצלחת למי שירצה תוספת (ניחשתם נכון: רצינו). מלבד הכמהין, אפשר למצוא במנה גם בוסט של רעננות בדמות קרפצ'ו סלק ומלפפון. יופי של פתיח לארוחה.
המנה הבאה היתה הגומא קבטסו - כרוב צלוי ופריך בעל ארומה חמאתית, שאותה הוא חב לגומא, רוטב שומשום שמזכיר בטעמו חמאת בוטנים, מלווה בבצל ירוק ובפוריקקה. מה זה פוריקקה, אתם שואלים? לא, לא מדובר בפעולה כלשהי שעדיף לעשות כשאין אף אחד אחר בסביבה, אלא ברוטב יפני מסורתי שמגיע בשלל וריאציות. הגרסה של קמאקורה מכילה גרעיני דלעת, חמניה, מלח ים אטלנטי ואצות, התוצאה הסופית היא מנה צמחונית שגם הקרניבורים הנלהבים ביותר יתענגו עליה.
המנה האחרונה בסבב הראשונות היתה סינטה טטאקי. למרות המרכיבים המשובחים - סינטה צרובה, רוטב פונזו, סלסת חלפיניו וקריספי שום - לא מצאנו במנה טעמים מלהיבים, ולא התנפלנו עליה. לפחות לא בהשוואה לשתי המנות הקודמות.
אבל למזלנו לא הספקנו להתאכזב, כי אז הגיעו העיקריות. כשחושבים על המטבח היפני בדרך כלל חושבים על סושי או ראמן, בוודאות לא על המבורגר; אבל כל זה ישתנה אחרי שתאכלו את ה"המבגו" המופלא של קמאקורה. מדובר במנת המבורגר יפני – ואיזה המבורגר זה היה! צלוי במידה המדויקת שביקשנו (מדיום וול), עבה ועסיסי, כנראה הודות לצלייה בתנור הג'וספר, אחת הטכניקות המרכזיות שמפעיל הצוות החרוץ במטבח. הקציצה העבה היתה עטופה בשמיכה של רוטב יאקינוקו עשוי אגסים, שעשה חשק לבקש כף נפרדת רק בשבילו. ואם זה לא מספיק, מעל הרוטב מונחת ביצה רכה ונוזלית, כשאת כל המנה השלים תרד טורקי מוקפץ שיצר ניגוד חכם ומרענן לטעמים של הבשר. זו, ללא ספק, היתה מנת הדגל של הארוחה, והחיסרון היחיד היה תוספת האורז הלבן בצד, מוטיב שיחזור פעמים רבות בהמשך.
אם הסינטה טטאקי במנות הראשונות לא לגמרי עמדה בציפיות, מנת הסינטה העיקרית באה לפצות אותנו, ובגדול. הנתחים היו עשויים מעולה, ברמת דיוק שקשה למצוא גם במסעדות הבשר האיכותיות והיקרות בארץ. הנתחים נחו על קרם שום שחור וטריאקי סמיכים ועזי-טעם, שהיוו קונטרה חרפרפה לסינטה. לצד כל אלה תרם את חלקו למנה רוטב טארה, שהוא בעצם רוטב טריאקי מינוס הסוכר. את הטאץ' האחרון סיפק שאלוט קריספי טבול במיץ יוזו, פרי הדר קוריאני; רק חבל שכפחמימה שתרפד את הבטן כמו שצריך, קיבלנו – בפעם השנייה – תוספת אורז לבן. את מנות הבשר ליווינו עם קברנה סוביניון של יקב רכסים, שהיה עדין ופירותי. באופן כללי, קמאקורה מצטיינים לא רק בבשר אלא גם בתפריט האלכוהול שלהם, שמשלב בקבוקי סאקה מכל רחבי העולם, קוקטיילים מבוססי סאקה ויינות ישראליים מקומיים.
עכשיו פתחו כפתור במכנסיים, בהנחה שנשארו כפתורים לרפואה, ופנו מקום ללברק נאבן. אמרתם מסעדת יוקרה? אמרתם High Maintenance. כמעט בכל תפריט יש מנה כזו, עם איזשהו "קונספט", שממש צריך לעבוד בשבילה: להוציא מפה, להכניס לשם, לסובב, לאדות, להתיידד איתה, להקריא לה סיפור נחמד לפני השינה ומה לא. ב"קמאקורה" זהו הלברק נאבן, לברק שלם מטוגן ומלא עצמות. כדי לסייע לכם לצלוח את העניין בשלום, במסעדה מבצעים בדג שני חתכים, שאותם הסועד צריך לפעור, לגרד מביניהם את חלקי הדג באמצעות כף ולטבול אותם ברוטב שמורכב משילוב של ציר דגים מעושן, פפאיה, ג'ינג'ר, דלעת ועשבים עונתיים. אם לא תאזרו עוז לעבוד קצת בשביל המנה, תקבלו נתח תפל מעט; אבל אם עמדתם בהצלחה בכל הדרישות ונמצאתם ראויים, תגלו דג עשוי היטב עם טעמים תאילנדיים חזקים שלא תמצאו בשום מקום אחר. גם המנה הזו הגיעה עם – ניחשתם נכון – אורז לבן, תוספת שמתברר שמלווה את כל העיקריות במסעדה למעט אחת.
שלוש העסקיות מילאו את שתי הקיבות שלנו לחלוטין, אבל זה לא מנע מאיתנו לבקש גם קינוח: נמסיס מיסו, מוס שוקולד אוורירי עם דסקיות שומשומיות קרמליות. קשה קצת לתאר איך היתה המנה, כי היא חוסלה בתוך שנייה. לא תהיה לי שום ברירה אלא לשוב למסעדה ולהזמין אותה עוד פעם, ואז אוכל לסיים סוף-סוף את הביקורת. כבר חוזר, טוב?
קמאקורה (בפיקוח צהר), אהליאב 5, רמת גן, חזית מלון אינדיגו, א'-ה' 15:30-12:00, 23:30-18:30. טלפון: 073-275-3807
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו