זה כנראה לא יפיל אתכם מהכיסא, אבל אחד הדברים הכי בסיסיים שנהוג לעשות לפני פגישה עם מרואיין הוא גוגל. אתם יודעים, אני רוצה לדעת יותר על האדם שאני אמור לפגוש: קריאת כתבות קודמות, דברים שעשה, תמונות ישנות וחדשות, כל מה שיעזור למטרה הסופית - הראיון האידיאלי.
אממה, כשניגשתי לעשות כך לקראת הפגישה שלי עם עדי קלינגהופר, שאתם כנראה מכירים יותר בכינויה ברשתות החברתיות, "עדיקוש", נתקלתי בבעיה. אין עליה שום דבר. זה שלא היו עליה כתבות בעבר זה אמנם לא נורא, כי זה רווח נקי שלי, אך גם באתר המושקע שלה, העמוד היחיד שלא מתוחזק ופעיל הוא עמוד ה"אודות". זה קצת חריג כשמדובר בבלוגרית אפייה ומתכונאית עם יותר מ־300 אלף עוקבים באינסטגרם, עוד עשרות אלפים בטיקטוק ומתכונים עם מותגי המזון הכי גדולים בישראל.
גרוע מכך, ואף שאני משופשף בכל מה שקשור למפגשים מביכים בבתי קפה, מצאתי מעט מאוד תמונות שלה בחשבונותיה ברשתות החברתיות, ובמרבית המתכונים (המעולים, אגב) שהיא מעלה לרשתות החברתיות, הדבר היחיד שמופיע הוא כפות הידיים שלה. מוזר, אבל בעיקר מסתורי ומסקרן.
מה הקטע?
"אני באמת די מסתורית בחיים האישיים שלי. אני לא אוהבת לספר ולשתף יותר מדי, בטח גם לא להראות את עצמי - אבל זו לא אסטרטגיה מכוונת, אלא עניין של חוסר ביטחון שלי. אני נורא מחשבנת לסביבה ולפידבק שאני אקבל".
אבל המקצוע שלך מצריך המון חשיפה.
"הגעתי לעולם הזה של הרשתות החברתיות בטעות. יש לי אינסטגרם מהיום הראשון שזה הגיע לישראל, אבל לא בשביל עוקבים או מתכונים, סתם לצרכים אישיים. זה לא משהו שהניע אותי. העליתי מתכונים לעוגות, חלות וקינוחים, זרמתי, וזה לאט־לאט צמח. עמודים גדולים העלו אותי והגיעו עוקבים חדשים. עד לפני שנתיים לא באמת הבנתי מה גודל הפוטנציאל של כל הדבר הזה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בסשנים של 'שאלות־תשובות' באינסטגרם, נגיד. קיבלתי פתאום כל כך המון שאלות אישיות, וקלטתי שאנשים לא יודעים עלי כלום. אין לי חרדת פרטיות כמו שיש לי חרדה מהחשיפה. אני רואה קולגות שלי שנפגעים בסיטואציות כאלה, וישר נבהלת".
אבל לא מאוחר מדי לזה? גם ככה לכולם יהיה מה להגיד.
"עברתי דירה עכשיו, וזה צעד משמעותי עבורי, אז החלטתי גם להתחיל לשתף יותר על החיים האישיים שלי. המעבר הזה מסמל הרבה יותר עבורי מסתם מעבר פיזי".
View this post on Instagram
"אפייה היתה הבריחה שלי"
קלינגהופר בסך הכל בת 24, אבל נסיבות החיים הפכו אותה ל"אמא של הבית" כבר בגיל 15, ועד ממש לאחרונה היא גרה בפתח תקווה, עיר הולדתה, עם אביה ואחותה. "דאגתי לכולנו, ובמקביל הייתי עצמאית במאה אחוז, עד שהרגשתי שאני לא שם בשביל עצמי ובשביל העסק שלי. זה הכביד עלי, עד שאזרתי אומץ והחלטתי לעזוב לדירה משלי.
"זה הכביד בעוד תחומים אישיים והתפתחותיים, כולל זוגיות, לצורך העניין, אז החלטתי להתחיל דף חדש, ממש כמו להתחיל מאפס בשבילי, ולעבור לדירה לבד. אני לא מפחדת להיות עצמאית, כי אני כבר שם, אבל עדיין לא היה לי פשוט לעשות את זה, ואני שמחה שהלכתי על זה".
מהיכן הגיעה האהבה לאפייה?
"התחלתי בכלל מאמנות בגיל שש. ציירתי על קנבס ופיסלתי בחימר, ונהניתי מכל רגע. בימי שישי הייתי צופה בדודה המרוקאית שלי מבשלת ואופה, והתאהבתי בלבהות בה ובלצפות בערוץ האוכל. באיזשהו שלב עזבתי את האמנות והתחלתי להיכנס למטבח. הדבר הראשון שהכנתי היה עוגת גבינה קרה, שהיתה אסון, אבל זה בסדר כי הייתי בת שמונה.לאט־לאט אתגרתי את עצמי עם דברים יותר מורכבים, עד שהבנתי ביני לבין עצמי שאני יודעת לעבוד במטבח".
View this post on Instagram
איך היו התגובות?
"נתנו לי ליהנות מהתחביב, אבל מי שלא אהבה את זה היתה אמא שלי, שהיתה חולת ניקיון, וזה לא הסתדר ביחד. אז המשכתי לאפות, אבל מעט מאוד, כשהתאפשר".
קלינגהופר היתה מחוברת מאוד לאמה, וכשזו נפטרה, כשעדי היתה בת 15 בלבד, היו לכך השלכות אדירות, שנמשכות עד היום. "היא חלתה כשהייתי בת עשר, החלימה וחלתה שוב לסירוגין כמה פעמים, עד שנפטרה. היא היתה, ועדיין, כל עולמי, ואני מאמינה שגם עכשיו היא מלווה אותי בכל שלב בחיים.
"כשהשמיים נופלים עליך אתה רק מחפש לאן לברוח, ואצלי זה היה המטבח. ביום שהיא נפטרה אפיתי שטרודל תפוחים. זה היה יום שישי בערב, והיא היתה בבית חולים. באמצע התקשרו אלינו ואמרו לנו לבוא מהר. השארתי אותו בתנור פועל, וב־12 בלילה, אחרי שהיא נפטרה, חזרנו ומצאתי את השטרודל חרוך ושרוף בתנור. מאז אני לא נוגעת בשטרודל תפוחים".
לקח לך זמן להתאושש.
"לא כל כך הצלחתי להתאקלם בחיים בחזרה. הייתי רק במטבח. בשנה הראשונה הייתי בדיכאון ולא יצאתי מהמיטה בכלל, ועל לימודים בכלל אין מה לדבר. איבדתי המון חברות כי הפסקתי קשרים איתן, אבל לאט־לאט התאפסתי. חזרתי לראות תוכניות בישול בטלוויזיה, וכל יום הייתי פותחת ספר ומכינה מתכון כלשהו. לא היה יום שלא הייתי מכינה ומצלמת מתכון. אחרי שנה אפשר להגיד שיצאתי מהדיכאון, בעיקר בזכות המטבח, אבל לא היה קל.
"בהדרגה גם חזרתי ללימודים, אך התשוקה האמיתית שלי נשארה האפייה. הייתי מחכה לחזור הביתה כדי לאפות, ומחלקת בבית הספר לאנשים".
"צה"ל? החיים ביגרו אותי יותר"
החיים של עדי המשיכו להיות מלאי אתגרים, ובעודה מתפקדת כאמא של המשפחה, בעל כורחה, בגיל 18, הגיעה סוגיה לא פשוטה - נושא הגיוס לצבא. "הייתי אמורה להתגייס, כמו כולן, אבל בסוף זה לא קרה, בשיתוף אנשי מקצוע שהייתי מטופלת אצלם באותו זמן. אבא שלי ודודה שלי רצו שאתגייס כדי ש'אתבגר', כי זה מה שקורה בדרך כלל כשמתגייסים, אבל אני לא חושבת שגוף כלשהו יכול לבגר אותי כמו שעשו לי החיים עצמם. אני לא גאה בזה שלא התגייסתי, אבל גם לא מתחרטת, זה פשוט לא התאים לי נפשית".
מכאן, החיים החלו לקבל אט־אט תפנית יותר ויותר חיובית, שהחלה בהחלטה למקצע את האהבה לאפייה, באמצעות לימודי קונדיטוריה בבית הספר "בישולים" שביפו. "כבר באמצע הלימודים התחלתי למכור עוגות מהבית, וגם הקדשתי את האינסטגרם לזה. מתכונים שלי החלו להתפרסם באתרים הגדולים, וההזמנות גדלו וגדלו.
"עם זאת, הייתי קורעת את עצמי ולא ראיתי שקל, אז הבנתי שמשהו פה לא עובד - או שאני סתם משקיעה ועושה משהו לא נכון, או שאין בזה כסף. מצד שני, ראיתי שאחרים כן מרוויחים, אז כנראה באמת עשיתי משהו לא נכון".
ומתי בעצם הגיע הטוויסט?
"כל הקטע הזה של ה'התפוצצות' שם לא עבר לי בראש לרגע. לא ייחסתי למספר העוקבים ולעלייה במספרם איזושהי חשיבות, ולא חשבתי שזו תהיה הפרנסה שלי, אלא סתם כלי לשיווק עצמי שיעזור למכירת עוגות. זה עבד יפה, עד שהגיעה הקורונה.
"גם לי, כמו לכולם, זה הפך את החיים. שם החלטתי שאני מפסיקה למכור עוגות, כי אני פשוט יכולה לעשות כסף יפה מהתוכן שאני מייצרת, והוא שווה המון. אני עובדת על זה לא פחות זמן מאשר על האפייה, אבל הסיפוק מזה הוא עצום".
מאיפה האומץ שלך לנסות להצליח בין כל כך הרבה מתחרים?
"אני מאמינה שיש מקום לכולם ולכולן. כל אחד מביא את הטאצ' האישי שלו. זה מקצוע נורא קשה גם כי יש תחרות גדולה, וכל אחד יכול לעקוף אותך ברגע. למדתי על עצמי במשך הזמן שאם אני אסתכל לצדדים כל הזמן - אני אאבד את עצמי ואת הפוקוס על עצמי. אני יודעת מה אני מביאה, מה אני שווה וכמה אני טובה בזה, אבל אני לא חושבת שאני הכי טובה, ואני די בטוחה שיש טובים ממני".
וזה לא מפחיד?
"אני קמה בכל בוקר בתחושה של פחד וחוסר ודאות, אבל חושבת כבר על היום למחרת. אני תמיד מתכננת גם את הדבר הבא שאעסוק בו, ברגע שמה שאני עושה עכשיו לא יהיה רלוונטי. אף אחד לא מבטיח לי שאהיה רלוונטית כל הזמן, אז אני תמיד מתכננת הלאה".
View this post on Instagram
"מתישהו אצטרך ללמוד לשחרר"
כאמור, המתכונים של קלינגהופר הם אך ורק מעולם האפייה. בשבילה מדובר בלא פחות ממדע מדויק, ואין סיכוי שתמצאו אותה מתייחסת אפילו למרכיב הבסיסי ביותר בקלות ראש.
"אנשים שואלים אותי לפעמים שאלות כמו 'כמה זה בכוס חד־פעמית'. אין לי מושג, אני לא יודעת מה זה חד־פעמי. אני תמיד כותבת בגרמים. אם מישהו מכין משהו שלי, אני רוצה שזה יהיה הכי מדויק שאפשר. אני לא אוהבת להגיד לאנשים 'לכו תקנו את המוצר הזה והזה כי רק ככה ייצא לכם', אבל ספציפית במקרים כאלה, כן, אפשר להשקיע כמה עשרות שקלים במוצר כמו משקל מדויק אם אתם אופים בבית. זה משתלם".
איך עובדת מערכת היחסים שלך עם הגולשים והגולשות?
"אני מנסה להיות נגישה לכולם. פעם היה חשוב לי להצליח לרצות את כולם, אבל אני כבר מבינה שבכמויות האלה זה לא אפשרי, אז אני כבר לא מנסה. זה לקח זמן, אבל הצלחתי לשחרר. אני תמיד חושבת טוב, אבל אני מאוד תמימה, מקווה לא להיכוות מזה. אני רוצה להאמין בטוב ובאופטימיות, אבל לא הכל בשליטתי".
השמועה אומרת שאת מכורה לעבודה.
"אני קמה בחמש וחצי בבוקר, שותה קפה וקוראת תהלים. אני מתחילה בשעות מוקדמות מאוד, כי אני מצלמת את המתכונים רק באור יום. מספיק שיום שמשי הופך לאפור, או שמתחיל גשם בהפתעה - והכל משתנה.
"כשיורד האור ומתחיל להחשיך אני עוברת למחשב, לכתיבת מתכון ולעריכות. זה לוקח שעות. פעם יכולתי למצוא את עצמי עונה לאנשים עד שלוש בבוקר. היום אני מקציבה לעצמי שעה-שעתיים ביום לענות להודעות של עוקבים. חייבים לתחזק את הקהל".
View this post on Instagram
ואני מניח שיש לזה מחיר.
"עשיתי המון ויתורים, ואני מפסידה המון. אני בקושי יוצאת בערבים ובסופי שבוע, כי אני עייפה מדי. אני לא מורידה רגל מהגז, כי אני חוששת להוריד רגל מהגז. יש לי חברות שכועסות עלי, אבל אני באמת מרגישה שזו הקריירה שלי והחלק הכי חשוב של הבנייה שלה - וצריך להקריב".
זה לא פוגע בך לעשות הכל לבד?
"אין סיכוי שאני אתן למישהו, כרגע לפחות, לעשות עבודה כמו עריכה של החומרים שאני מצלמת, או הדברים שאני כותבת. אני יודעת שמתישהו אני אצטרך ללמוד לשחרר, אבל לא כרגע ולא בזה".
מה התוכניות לעתיד?
"אני אגיד לך על מה אני לא חולמת כרגע - מקום משלי. אבל 'נבר סיי נבר'. אני כן רוצה לעשות משהו משלי - שאנשים יוכלו להשתמש בדיוק במה שאני משתמשת. בנוסף, להמשיך את מה שאני עושה עד עכשיו וללמוד ליהנות מזה".
