קיווינו לדוקו-ספורט בסגנון נטפליקס, אבל איזו אכזבה

נתחיל מהסוף: ל"האגרוף" היה את כל מה שדרוש כדי לייצר דוקו־ספורט סוחף - חזק מול חלש, קבוצה פריבילגית מול יריב מקופח, דם, יזע ודמעות, וסדרת גמר שהסתיימה באגרוף לשחקן שגרר שערוריית ספורט אמיתית. כל זה חומר ליצירה אמוציונלית בהרבה ממה ששלושת הפרקים שלה מספקים. במילים אחרות: "האגרוף" לא נותנת לך אגרוף בבטן. במקרה הטוב אתה נשאר עם ליטוף נוסטלגי לעין.

באחד הראיונות עם היוצר, אבידע ליבני, הוא מספר כי סדרת הגמר של 92' בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב היא הסיפור הספורטיבי הכי גדול שמצא לעסוק בו. אך אם בסוף שלושת הפרקים אתה לא באמת מרגיש ככה, סימן שמישהו החטיא ממש מתחת לסל. הסדרה של ליבני מנסה לשחזר משהו בסגנון "הריקוד האחרון" של נטפליקס או "סלטיקס נגד לייקרס". הבעיה היא שעמוס פרישמן הוא לא ג'ורדן, מוטי ארואסטי הוא לא בירד - והחומרים המצולמים עייפים כמו לבן מרסר אחרי טיפוס של שתי מדרגות.

החומרים שמניעים את סיפור סדרת הגמר טובים, ומגיעים מחומרי הארכיון של הערוץ הראשון: השידורים הניינטיזים, הגרפיקה העלובה והשפם של אורי לוי על המיקרופון המיושן הם החלק הנוסטלגי. אבל למה שאר חומרי הסדרה, בדגש על הראיונות, צריכים להיראות כמו חלטורה אחת גדולה? למה כל הספורטאים מצולמים בדלות מקוממת? כל כתבה סטנדרטית במהדורת חדשות מושיבה את גיבורי היצירה על סטים אסתטיים יותר.

מה שהופך סדרות דוקו־ספורט לסוחפות, חוץ מהסיפור, הם גם האריזה הגרפית, הלוקיישנים, העריכה הקצבית. ב"האגרוף", כשרוב גיבורי היצירה מתראיינים איפשהו בין המטבח לכוננית בסלון, זה נראה פרטאצ', וכשרוני דניאל או מוטי דניאל - זה ממש לא חשוב כרגע - תקוע על הספה שלו בסלון, זה נראה שליצירה לא אכפת מעצמה.

הבעיה היא שגם הגיבורים עצמם לא מניעים את העניין יותר מדי. האוהדים שנבחרו להביא את סיפורי היציעים מגיעים היישר מבופה הפרווה של הספורט הישראלי. נראה שסתם "סימנו וי" על שניים חביבים, ופספסו את פוטנציאל הדמויות המעניינות יותר שיש לאוסישקין וליד אליהו להציע.

ל"האגרוף" יש באמת סיפור מצוין שגיבוריו היו ספורטאים ענקיים: מיקי, מוטי, מרסר ושטיינהאור - אך הסדרה היתה צריכה להבין תוך כדי עשייה שכל אלה הם דמויות טלוויזיוניות די משמימות. אולי נכון יותר היה להושיב את שני הצדדים לראיונות משותפים ולעורר את היריבות ההיא מפעם.

דוקו על סדרת גמר יצרית היה צריך לתת יותר זמן מסך לדמויות יצריות, כמו צביקה שרף ואריה מליניאק. במקום זה, רוב הדמויות ממכבי נהנות לענות בהתנשאות משמימה, כששמעון מזרחי מדגיש כמה הוא לא מישהו לשאול אותו במסמך דוקומנטרי אם השופטים היטו הכרעות גורליות לטובת מכבי, או אם הרחקת מרסר לא היתה מחויבת - המכביזם אצלו כולל גם תשובות לקוניות ומוכרות, וכשהיוצרים מסתפקים בכל תשובה שתגיע, העיקר שתגיע - התוצאה חסרה.

גם כשהצוות של ליבני כבר לקח טיסה למקום מגוריו של לבן מרסר והאיש כבר יושב מול המצלמה, איך הוא לא נשאל ולא עונה אם כששיחק את סדרת הגמר האחרונה שלו במדי הפועל, כבר היה סגור כשחקן מכבי?

נוסף לטון אנד סטייל המאכזב, כמה מהשאלות הקלאסיות שתמיד עלו סביב היריבות התל־אביבית נעדרות: האם נכונה השמועה ששופטי הכדורסל בישראל היו מקבלים כרטיסים למשחקי אירופה? למה המשחק הקובע מבין חמשת המשחקים תמיד שוחק במגרש הבית של מכבי? רשות השידור, גוף ציבורי, הזרימה לקבוצה מיליוני דולרים ובעצם הרסה את הספורטיביות - רק הסוגיה הזו היתה שווה התעכבות ארוכה. בפועל - מדובר באזכור, ולא יותר.